• 14 נובמבר 2019

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

''מהומות ואדי סאליב מלוות אותי כל חיי'': משהו השתנה אחרי 60 שנה?

השבוע מציינים 60 שנה למהומות ואדי סאליב. כשהן פרצו, הייתי ילד חיפאי בן 11. המראות והקולות הכתיבו את חיי והשבוע, בעיצומן של הפגנות יוצאי אתיופיה - הבנתי כמה מעט השתנה מאז

שער ''העולם הזה'', 15 ביולי, 1959 (מתוך הארכיון המקוון של העיתון)

מאת: משה פריאל, כתבנו הפוליטי

במקריות כמעט מצמררת, השבוע מציינים 60 שנה לאירועי ואדי סאליב. למי שלא מכיר, אלה היו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. כילד, גדלתי בחיפה בשכונת הדר הסמוכה, בצמוד לשולי ואדי סאליב. הקולות והמראות מאז מלווים אותי עד היום. הייתי בן 11 כשהמהומות פרצו והמראות חוזרים אליי כאילו קרו רק אתמול. אירועי ואדי סאליב הותירו בי רושם עז, הכתיבו את מהלך חיי: בחרתי לעסוק בעבודה סוציאלית, בעיתונות חברתית ובפעילות למען החברה. 

אירועי ואדי סאליב היו מרי חברתי נגד הקיפוח והאפליה על רקע עדתי של בני עדות המזרח ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים ללא עוררין. 

שער השבועון ''העולם הזה'', מה-15 ביולי, 1959 (מתוך הארכיון המקוון, הזמין לעיון הציבור)


שכונת העולים המוזנחת הפכה לסיר לחץ ופצצת זמן חברתית
שכונת ואדי סאליב הייתה במקור שכונה ערבית. רוב תושביה הערבים נטשו אותה במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה אוכלסו הבתים הנטושים בעיקר על ידי עולים מצפון-אפריקה. הבתים הנטושים היו מוזנחים ומרבית תושבי השכונה היו מובטלים. בין התושבים של ואדי סאליב היה הזמר מייק בראנט ז''ל, לימים כוכב בינלאומי.

עולה ממרוקו הקים מהומה בבית קפה - ושוטר פתח עליו באש
האווירה בשכונה הייתה טעונה תמיד בגלל המצוקה הרבה, אבל הגפרור שהצית את הבערה היה ב־9 ביולי 1959. המשטרה הוזעקה על ידי הבעלים של בית הקפה "רוזוליו" אחרי שתושב השכונה, הסבל עקיבא יעקב אלקריף, התעמת עם אחד מיושבי בית הקםה. שוטר ירה באלקריף. תושבים שמעו ששוטר ירה באיש ופרץ עימות אלים בינם ובין השוטרים. מפקד תחנת המשטרה המקומית הגיע למקום והרגיע את הרוחות..

אבל באותו לילה נפוצו שמועות (לא נכונות, פייק ניוז של הימים ההם)  כי הפצוע נפטר מפצעיו. בתגובה הפגינו בבוקר ה-9 ביולי מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה. מאוחר יותר, נערכו הפגנות נוספות שהתפתחו למהומות אלימות, תערובת של כעס על הירי באיש השכונה ותסכול על האפליה.

המפגינים יצאו אל שכונת הכרמל בחיפה, בה התגוררה האוכלוסייה הוותיקה והמבוססת. הם יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, ובזזו חנויות.

העמוד הראשי בעיתון ''קול העם'', מה-3 באוגוסט, 1959 (מתוך ארכיון העיתונות היהודית)


גם סמלי השלטון המדכא נפלו קורבן לזעם ההמון: בוואדי ובהדר מועדוני מפא"י וההסתדרות הושחתו. המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים בכוח, 13 שוטרים ו־2 מפגינים נפצעו. 34 מפגינים נעצרו.  יומיים לאחר ב־11 ביולי פרצו מהומות אלימות ברחבי ישראל, ביישובים בהם רוכזו מזרחים בהם באר שבע, שגם בה הייתה מצוקה רבה. בבאר שבע עצרה המשטרה ''7 חברי כנופיה'', שבביתם נמצאו ''שלטי מחאה''. המשטרה ידעה לספר כי הם היו ''אנשי העולם התחתון'', וכי אחד מהם אפילו ניהל בית בושת וסחר ב''סמים משכרים''.

ההפגנות של הישראלים יוצאי אתיופיה החזירו אותי 60 שנה אחורה

את שקרה בואדי סאליב אני זוכר בבהירות, אבל על מנת לרענן את הזיכרון נכנסתי לארכיונים של עיתוני התקופה ולארכיון המקוון של ''העולם הזה'', כלי התקשורת היחידי שדיווח בהרחבה ולא סר למרות השלטון, שאז שלט בתקשורת ביד רמה. עורכי עיתונים מסויימים היו מיישרים קו עם השלטון ולא כותבים ''מה שלא צריך''. ''העולם הזה'' לא עשה חשבון לאף אחד.

ב-1959 הייתי ילד חיפאי בן 11, תלמיד בית  הספר הממלכתי דתי "יבנה".  משפחתי התגוררה בשכונת הדר הסמוכה לואדי. חברי הטוב, עוד מגן הילדים, היה בן יחיד להורים שעברו את שואת אירופה. הוא התגורר בשכונת ואדי סאליב, שאליה הובאו גם עולים מאירופה. ואדי סאליב הייתה שכונת מצוקה. כ-15.000 איש חיו בתנאי מחסור. אחוז המובטלים היה גבוה. הצעירים היו חסרי מעש ותעסוקה והסתובבו בתחושות של תיסכול, אפליה וניכור חברתי. חיפה הייתה ''עיר אדומה''. מפא''י שלט וקבע בכל דבר.

היו מי שבחרו להתעלם ממצוקת העולים. ''העולם הזה'' דיווח בהרחבה ויזם דיון פומבי (צילום: מתוך הארכיון המקוון של ''העולם הזה)

אני זוכר איך בשכונה שלי סיפרו כי פרצה קטטה בבית קפה והמשטרה הוזעקה למקום וניסתה לעצור את יעקב אלקריף. שוטר פתח באש לעבר אלקריף, נפוצה שמועה שהוא נפטר ועוד באותו לילה פרצו מהומות: ניידות משטרה הותקפו, צמיגים הוצתו, כוחות גדולים של משטרה הוזעקו למקום בכדי לדכא את המהומות. שמעו את הקולות מהשכונה הסמוכה.

''קחו אותנו חזרה למרוקו'', זעקו הצעירים
​​​​​​​למחרת בבוקר מפגינים זועמים יצאו אל מחוץ לגבולות השכונה תקפו בדרך תחנת משטרה, הרסו וניפצו את מועדון ההסתדרות שהיה ממוקם לא רחוק מהבית בו התגוררתי. עד היום אני זוכר את השוטרים חבושי הקסדות, חמושים באלות, רודפים אחרי המפגינים. 34 מתושבי השכונה נעצרו והארועים הקשים והדרמתיים כונו אז "המרד המרוקני הראשון". בעיתון "העולם הזה" פורסמה תמונה של צעיר על מיצחו קשור סרט, מניף דגל טבול בדם ועליו הכיתוב "מלך מרוקו קח אותנו בחזרה".

מהומות פרצו גם בערים אחרות, בהן באר שבע. הזעם בקרב העולים שהתגוררו במה שכונה אז ''ישראל השניה'', היה רב. הייתה מצוקה אמיתית, שלא המשטר ולא השכבות השבעות והמבוססות רצו להכיר בה. בבאר שבע מפגינים התפרעו, הבעירו צמיגים והמשטרה דיכאה ביד קשה.  המאורעות היו פריקה של זעם שהצטבר לאורך שנים, בואדי סאליב ובכל מקום בו הייתה מצוקה. המשטר דאז ראה בעולים האלה סכנה של ממש וקרא לדכא אותם ביד קשה. התקשורת הממוסדת מהירה ליישר קו להדביק לפעילים המזרחיים ולמפגינים כל מיני טענות מופרכות: טענו שמאחורי ההפגנות עומד מנחם בגין, המבקש לפגוע בממשלה. איש לא היה מוכן לייצג את העצורים, מלבד עורך דין ממק''י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

​​​​​​​העמוד הראשי של עיתון ''הבוקר'', 3 באוגוסט, 1959 (מתוך ארכיון העתונות היהודית)


מאוחר יותר הוקמה וועדת חקירה, שבדקה וכצפוי, לא מצאה פגם באופן קליטת העולים וייחסה את ההתפרעויות לגורמים אחרים. 

בממשלה ראו בעולים סכנה של ממש. קשה להאמין שזה מה שאמרו אז ראשי המדינה: הממשלה התכנסה לישיבת חירום. לוי אשכול, שישב בראש הישיבה כמחליפו של דוד בן-גוריון: "ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות... אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".

עורך דין מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית הגן על עצורי ואדי סאליב (הצופה, אוגוסט 1959 / ארכיון עתונות יהודית)


"יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו, חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק... אני אומר לכולנו: אין כאן שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך?".  ידוי אבנים זה מנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל".

שר העבודה מרדכי נמיר האשים את מנחם בגין:  "רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו... אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות. יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא היתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא הייתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהייתה תעסוקה כמעט מלאה... הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה".

מתוך ''על המשמר'', 3 באוגוסט, 1959. מארגני ההפגנות כונו ''אנשי העולם התחתון'' (מתוך ארכיון עיתונות יהודית)
​​​​​​​

שר הפיתוח מרדכי בנטוב תמך בדיכוי משטרתי ובהפעלת כוח נגד המפגינים: "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים... כוחות חזקים של המשטרה ידכאו... המפגינים  הם אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל... זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים... הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?".

60 שנה חלפו מאז. את מה שעיניי ראו כילד אני לא שוכח וכל מה שעשיתי בהמשך חיי, הושפע ממאורעות ואדי סאליב. נשבעתי אז, כילד, לעסוק בעבודה למען הקהילה, לכתוב ולהביא כתבות בנושא החברתי והפכתי גם לפעיל חברתי. אני מקווה שאחרי 60 שנה, הממשלה תדע להעניק תשובה צודקת, אוהבת ומחבקת לאנשים היקרים האלה, הישראלים מיוצאי אתיופיה.

תגובות

End of content

No more pages to load