• 17 מאי 2022

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

''ממש כאב לי אישית לראות מה קורה בשכונות הוותיקות''

שמעון טובול, סגן ראש עיריית באר שבע, מספר בראיון על מי יש לו ביקורת, מה חשבו במשפחתו כשהחליט להתגייס לשירות קרבי בצה''ל ומה דעתו על מצב הביטחון בעיר

שמעון טובול (צילום: מגזין ברנז'ה)

(הראיון נערך, צולם והועלה ביום חול)

שמעון טובול נולד וגדל בבאר שבע, התחנך בחינוך תורני חרדי, עשה שני תארים אקדמיים, שירת כלוחם בצה"ל, והיום הוא סגן ראש עיריית באר שבע. יש לו אהבה גדולה לארץ הזאת ולעיר שלנו, וזה ממש לא סותר את העובדה שיש לו גם ביקורת נוקבת על חלק מהמערכות ש'מושכות בחוטים', במיוחד על מערכת המשפט. קבלו פרופיל ישראלי-יהודי מעורר השראה

ספר קצת על הקשר שלך לעיר, כמי שנולד וגדל בה
"אני יליד באר שבע וגם אמא שלי ילידת באר שבע. אני דור שני לילידי העיר ודור שני לבעלי-תשובה. למדתי תלמוד תורה בעיר, אחרי זה ב'ישיבה קטנה' אצל הרב ששון בקריה החרדית ואחרי זה בישיבה בירושלים ובישיבה של מרקוביץ באילת. לאחר מכן למדתי בישיבת-הסדר ראשון לציון ומשם התגייסתי לצבא. אני חושב שהייתי הבחור החרדי הראשון בבאר שבע שהתגייס לצבא.

יש לי תואר ראשון ביהדות ותושב"ע ותואר שני במנהל מערכות חינוך. באר שבע היא עיר עם המון חום אנושי, סובלנות והרבה אמונה. המון אנשים שאני פוגש כאן, כולל חילונים, אומרים לי 'אני אדם מאמין'. יש הרבה אמונה בבאר שבע, למרות שזו עיר חילונית. אנשים אוהבים לעזור, אם זה ברחוב, אם זה בבית הכנסת, בכל סיטואציה. אחד מכבד את השני. זו עיר עם קהילה חמה ותומכת. לדעתי, אין את החום הזה בשום עיר אחרת בארץ, את מידת החסד, הנתינה והכנסת-האורחים הזו. אחרי הכל, באר שבע היא העיר של אברהם אבינו, מסורת הכנסת האורחים היא ב-DNA שלנו". 

ההחלטה להתגייס לצה"ל היא ממש יוצאת דופן כשמדובר ברקע חרדי. איך קיבלו את זה בבית?
"בבית לא תמכו ולא מנעו. אבא שלי אמר לי: 'אם אתה בוחר בזה, אז רק במסגרת של ישיבת הסדר'. כשהייתי מגיע עם המדים ל'קריה החרדית' הילדים בשכונה היו ככה מתאספים סביבי בסקרנות, שואלים שאלות. אמא שלי התרגשה לראות אותי במדים. לאבא שלי לא היה קל עם זה. הוא לא הגיע לטקס ההשבעה, בטקס ההשבעה הייתי לבד.



ברור שאסור לעשות הכללות כשמדברים על פשיעה במגזר. יש בחברה הבדואית אנשים טובים מאוד, אזרחים חיוביים, הם חלק מהציבור הלגיטימי במדינת ישראל. אבל חשוב שהם יבינו שישראל היא מדינת היהודים. שיש להם זכות לחיות כאן איתנו כאזרחים נאמנים למדינה. ישראל היא מדינה יהודית ולא 'מדינת כלל אזרחיה'



הרב בצרי, זכרו לברכה, מאוד תמך בי בזמנו ואמר שלא כל אדם דתי חייב רק ללמוד תורה כל חייו ולהפוך לרב. לתפיסתו, מי שלא בוחר בתורה כדרך-חיים בלעדית צריך לתרום למדינה. הוא נהג לומר: "עם ישראל חייב לשמור על הזהות שלו, על הגבולות שלו ועל בטחון המדינה". בתפיסה שלנו, אדם שלומד תורה כדרך-חיים מגן על המדינה. הרב בצרי השלים ואמר שמי שבוחר במסלול שהוא לא רק לימוד תורה מחויב להגן על המדינה בגופו, בדמו, בנפשו וברוחו. זה חיזק אותי. אגב, לימים, חמישה מהאחים שלי התגייסו לצבא ולשירות לאומי".

הרגשת שאתה פורץ דרך, מעצם ההחלטה שלך להתגייס לצה"ל?
"לא הרגשתי פורץ דרך. הרגשתי פשוט שאני חייב לעשות את זה, ממקום ערכי מוסרי.   בשבילי תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל זה קודש. בציבור החרדי פחות מתעמקים בארץ ישראל, וכובד המשקל הוא על הגמרא, לא בהכרח על תורת ישראל. אני בגיל מאוד קטן אהבתי לקרוא תנ"ך, אני חושב שקראתי את התנ"ך לפחות 200 פעם.

צילום: מגזין ברנז'ה

כשאתה קורא בתנ"ך ומעמיק בו אתה מבין באופן הכי מוחשי את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. כשראיתי סרטים על השואה הבנתי לעומק מהי המשמעות של מדינה יהודית לעם היהודי ומה קרה לנו כשלא הייתה לנו מדינה משלנו. כל זה גם מאוד חיזק בי את התפיסה שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. זה מאוד חיזק בי את ההחלטה להתגייס לצה"ל, שירתי כלוחם בחטיבה 7".

אתה מסייע לנוער חרדי שמוגדר 'נוער בנשירה', חלקם מתגייסים לצה"ל בזכותך. תפרט
"גם אני הוגדרתי בשלב מסוים 'בנשירה', למרות שלמדתי בישיבות הכי טובות. אני מכיר את התהליך של לרצות למרוד ו'לשבור את הכללים' מחוויה אישית. יש בעיר הרבה משפחות חרדיות ברוכות ילדים עם 8-10 ילדים ויותר. השגרה תובענית, ההורים עובדים קשה. כשהאבא מגיע בערב הביתה, הוא לא יכול טכנית ונפשית לתת לכל ילד את תשומת הלב המלאה, הוא גם מתפלל ולומד תורה. דרך החיים הזו לא פעם משאירה ילדים בתחושה שחסרה להם תשומת לב, וחלק מההתמודדות שלהם עם זה, זה 'לעשות בעיות', למרוד, מה שמוביל הרבה פעמים לנשירה (לעזיבת הישיבה, לעזיבת מסגרות) ואת זה אני רוצה למנוע.


'ממש כאב לי אישית לראות מה קורה בשכונות הוותיקות. אני עצמי גדלתי ברחוב רבי עקיבא, אזור בר-גיורא. אני זוכר את השכונה בילדותי, 30 שנה לאחור, שוקקת חיים. היה דשא, היה מגרש כדורגל סמוך. מיד כשנכנסתי לתפקיד עשיתי סיורים בשכונות הוותיקות וממש הרגשתי שלא רק שלא התקדמנו שם, אלא שהלכנו ברברס, ויותר עצוב מזה, שיש שם הזנחה קשה''



הקמנו מסגרת לקידום נוער חרדי נושר. אנחנו מסייעים להם, מלווים אותם בתהליך שמשלב חינוך, ערכים והכשרה, עם המון אהבה ותשומת לב, משלבים אותם אחר כך בצה"ל, וגם תוך כדי השירות אנחנו אוזן קשבת ויד מושטת עבורם. כל הצדדים יוצאים מזה מורווחים: בני הנוער, הקהילה, המדינה. הקמנו מכללה להוראה לציבור החרדי – ''מכון אחיה'', שבה לומדים שלוש שנים לתעודת מורה מוסמך בכיר, שמוכרת מטעם משרד החינוך (מכללת-האם שלה ממוקמת בבני ברק) המכללה מצליחה מאוד, פועלת בבאר שבע כבר שמונה שנים, אני הייתי מרצה שם תקופה מסוימת.

בסיום המסלול שם אפשר להמשיך ללימודי תואר ראשון במכללת 'חמדת הדרום'. שני אחים שלי סיימו שם תואר ראשון ושני אחים נוספים שלי עדיין לומדים שם. אני גאה לראות שהמסלול הזה פותח הזדמנויות לחבר'ה חרדים שמוצאים ייעוד ודרך לחיים עם רכישת מקצוע, תוכן, משמעות וערכים".

כמי שמחזיק בתיק איכות הסביבה בעיר, אשמח אם תתייחס לנושא של סביבת השכונות הוותיקות
"אני נכנסתי לנהל את תיק איכות הסביבה בעיר גם מתוך זה שממש כאב לי אישית לראות מה קורה בשכונות הוותיקות. אני עצמי גדלתי ברחוב רבי עקיבא, אזור בר-גיורא. אני זוכר את השכונה בילדותי, 30 שנה לאחור, שוקקת חיים. היה דשא, היה מגרש כדורגל סמוך.

מיד כשנכנסתי לתפקיד עשיתי סיורים בשכונות הוותיקות וממש הרגשתי שלא רק שלא התקדמנו שם, אלא שהלכנו ברברס, ויותר עצוב מזה, שיש שם הזנחה קשה. אני מודה לראש העיר שנתן לי את הזכות לנהל את התחום ולהשפיע לשיפור המצב. חלק מהסטטוס הנוכחי נובע ממהות החוק: יש אזורים שמוגדרים שצ"פ ויש אזורי שפ"פ. את אזורי השטחים הציבוריים העיריה צריכה לטפח ויש לה אחריות עליהם, אבל אזורי השפ"פ הפרטיים נופלים בין הכיסאות, כי בהגדרה המשפטית הם שטחים פרטיים. בשכונות הוותיקות השטחים הפרטיים מאוד רחבים ולצערי מאוד מוזנחים. באחד הסיורים שלי ברחוב אליהו הנביא 'נחתה' לידנו פתאום מאחד החלונות שקית זבל למטה לחצר. זה היה באמת מפתיע.

צילום: ברנז'ה

אין ספק שגם לתושבים יש חלק באחריות על איך שמתחם-המגורים שלהם נראה. יש דברים שהם באחריות התושבים-הדיירים ויש דברים שהם תלויי אכיפה. בכל אופן, יש לנו תכנית עבודה שכבר רצה בחלק מהשכונות, באזורים שיש בהם גם אוכלוסייה צעירה, סטודנטים, שאפשר לשלב אותם בפעילות לשיפור פני השכונה יחד עם התושבים הוותיקים. זה תהליך וזה ייקח זמן, אבל בכוחות משולבים הוא יכול ממש לשנות את איכות החיים של התושבים בשכונות הוותיקות. הקמנו את פורום איכות הסביבה, נצא בפעילות הסברתית בנושא, בסך הכל אנחנו בכיוון הנכון".

איכות סביבה זה בעצם איכות-חיים. איכות חיים בעיר זה גם טיפול בנושא החניה. הרבה תושבים אומרים שזה הולך ונעשה בעייתי. תתייחס לזה (למרות שזה לא בתחום אחריותך)
"אני מודע לזה. לדעתי חייבים לעשות שינוי-חשיבה יסודי בסוגיה הזו. העיר מאוד גדלה, ומספר הרכבים גדל. נוספו שכונות חדשות, צפויות אוכלוסיות נוספות להיקלט בעיר, להמון משפחות היום יש 3-4 רכבים, כל זה מצריך היערכות בהתאם. ראש העיר מכין תכנית משמעותית לפתרון מצוקת החניה בעיר, זה על סדר היום שלו ויישום התוכנית בפועל ממש קרוב".

הדרום עובר תקופה קשה מאוד בכל הקשור לסוגיית ביטחון אישי. הפיגוע האחרון באזור של מתחם ONE ליד Big ממש 'טרף את הקלפים'.
"כואב לי מאוד מה שקורה בנגב בהקשר של ביטחון, ואני לא חושש לומר שיש הרבה אשמים במצב שאליו הדברים הגיעו. כובע נוסף שלי הוא יו"ר וועדת ביטחון. מעל לכל, אני מאשים את בית המשפט. לא יתכן ששוטרים שמקריבים את גופם ומסכנים את חייהם לטובת הגנה על אזרחים, בהרבה מקרים תופסים את המחבלים, מבצעים מעצרים על מחזיקי נשק שלא כחוק, מביאים אותם אל בית המשפט, ושם המחבלים/העבריינים משוחררים הביתה אחרי יומיים או שבוע. איפה נשמע דבר כזה?! לא יכול להיות שנתפס סליק של מאות נשקים מתחת לקרוואן פרטי של תושב הנגב, שהמשטרה מביאה אותו אל בית המשפט ובית המשפט משחרר אותו אחרי יומיים. זה אבסורד. זה אסון.

לא ייתכן שראש עיריית רהט יקרא לכיכר מרכזית ברהט על שם מחבל שרצח וירה בשוטרים שלנו. אנחנו יושבים על חבית נפץ מאוד גדולה, ואם לא נתעורר לאכיפה ביד קשה, אם לא נפסוק (למשל) מינימום עשר שנים בכלא על אחזקת נשק לא חוקי, על התפרעות אלימה, ונטיל תגובה ואכיפה קשוחות על הרג/רצח של אזרחים חפים מפשע, נמצא את עצמנו בסיטואציות שמה שקרה בכיכר ברהט יקרה כאן אצלנו על בסיס יומי. צריך לנקות את כל הנשק הבלתי חוקי בנגב, לנקות את כל האורוות, ואפשר לעשות את זה. לראש העיר, לצערי, אין סמכות לטפל בסוגיות בטחון. לאף ראש עיר בישראל אין את הכח הזה בידיו. ידי העיריה כבולות במובן הזה.

כאן זה לא אמריקה שכל מושל יכול לקבל החלטות ולהכתיב לגופי השיטור מה לעשות בשטח-השיפוט שלו. אני אומר: תנו לנו את הסמכות לפעול. המשמעות של זה היא מתן חופש-פעולה, תקציבים, כח-אדם. העיריות והרשויות הן ביצועיסטיות במהות שלהן. הרי מי ניהל את משבר מגפת הקורונה בהתחלה כשהמדינה הייתה מבוהלת ולא ידעה איך ל'אכול' את זה?! העיריות והרשויות המקומיות ניהלו את זה. מה זה לומר לנו "תירתמו למאבק" ובאותה נשימה לקשור לנו את הידיים?! אם רוצים להחזיר לתושבים את הבטחון האישי, צריך שהרשויות יקבלו סמכות לפעול במישור הזה. הציבור צריך לדעת שמבחינה חוקית הסמכות בענייני בטחון בעיר היא לא בידיים של רוביק, זה לא בידיים שלנו, לצערי. אין משילות בנגב, אני לא מפחד לומר את זה, והמצב הזה חייב להשתנות".

האוכלוסייה הבדואית כמובן גם תורמת-לחיוב בנגב: יש המון רופאים, מורים, רוקחים, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, גששים בצה"ל מהמגזר.
"ברור שאסור לעשות הכללות כשמדברים על פשיעה במגזר. יש בחברה הבדואית אנשים טובים מאוד, אזרחים חיוביים, הם חלק מהציבור הלגיטימי במדינת ישראל. אבל חשוב שהם יבינו שישראל היא מדינת היהודים. שיש להם זכות לחיות כאן איתנו כאזרחים נאמנים למדינה. ישראל היא מדינה יהודית ולא 'מדינת כלל אזרחיה'. מדינה שנותנת זכויות לאזרחים הלא-יהודים שלה לחיות כאן, לשגשג ולצמוח. אז מי שטוב לו כאן ורוצה לחיות כאן, שיידע להעריך את מה שהוא מקבל כאן ושישמור על החוק".

אירחת משלחת של מנהיגים בדואים לא מזמן, תספר על המפגש ביניכם
"פנתה אלי קבוצה של מנהיגים בדואים מחורה, לקיה ורהט. הם שמעו שאני אדם דתי, ועניין אותם לשמוע ממני את דעתי על המצב ולקבל את עצתי לגבי איך כדאי להם לנהוג בעת הזאת. ישבנו בלובי של העיריה ואמרתי להם בלי בושה: "אתם אשמים בהתדרדרות במצב, אתם לא לוקחים אחריות על האלימות אצלכם ביישובים, אתם לא מחנכים לסובלנות, אתם לא מבקרים התנהגות פורעת-חוק, אתם מאפשרים לצעירים אצלכם להגיע לקניונים ולבתי-הקפה שלנו ולהתנהג באלימות מילולית (וגם יותר מזה) כלפי הבנות שלנו, מבלי שאף אחד מעביר להם את המסר שכך לא מתנהגים בחברה תקינה.

שאלתי אותם: ''למה הבת שלי צריכה לחשוש לצאת בערב עם חברות שלה לקניון?! ואם זו הייתה האחות שלכם, הייתם מסכימים שהיא תעבור הטרדות כאלה''?! אמרתי להם שהם צריכים להעריך את מה שהמדינה נותנת לציבור שלהם: מלגות ללימודים אקדמיים (שאני כלוחם בצה"ל לא קיבלתי) מימון לימודים במסלול-מנהיגות, סעד, ביטוח בריאות, קצבאות. אמרתי להם: ''איפה הייתם מקבלים את כל זה: בעזה?! בסוריה?! תהנו ממה שיש לכם כאן, תדעו לתעל את זה לטובה, להשתלבות, תחנכו את הציבור שלכם לנאמנות למדינה, תגנו אלימות, תגנו שנאת-חינם כלפי היהודים. אתם מנהיגים, אז תנהיגו! אל תאפשרו את האלימות והשנאה''. זה היה מפגש טעון. אחר-כך מישהו אמר לי שבפעם הראשונה דיברו אליהם בישירות כזו, בלי 'להתחנחן' בפניהם, בלי להיזהר ממה שנאמר".


''לא ייתכן שראש עיריית רהט יקרא לכיכר מרכזית ברהט על שם מחבל שרצח וירה בשוטרים שלנו. אנחנו יושבים על חבית נפץ מאוד גדולה, ואם לא נתעורר לאכיפה ביד קשה, אם לא נפסוק (למשל) מינימום עשר שנים בכלא על אחזקת נשק לא חוקי, על התפרעות אלימה, ונטיל תגובה ואכיפה קשוחות על הרג/רצח של אזרחים חפים מפשע, נמצא את עצמנו בסיטואציות שמה שקרה בכיכר ברהט יקרה כאן אצלנו על בסיס יומי''


צילום: מגזין ברנז'ה

אתה מאמין שהמצב יכול להשתנות?
"הוא חייב להשתנות, כי אם לא ניקח את הדברים לידיים, מה שקורה עכשיו יהיה רק 'הפרומו'. לא מזמן מצאתי את עצמי חושב על רוביק, על איך הוא מרגיש בתור ראש העיר שהקדיש את כל חייו לעיר הזאת, את כל הכישורים שלו והחזון שלו, שהפריח את העיר למה שהיא היום, והנה באים ומחבלים לו ופוגעים במפעל-החיים שלו. בגלל קבוצה קטנה של פורעי-חוק ורוצחים מתועבים פוגעים בעיר, פוגעים במרקם החיים בעיר. אתה זועק בכנסת ואומרים לך "אתה צודק" אבל כובלים את ידיך. זה לא נתפס. אם הייתי במקום של רוביק לא הייתי מצליח להירדם בלילה". מבחינת המשילות בנגב כפי שזה כיום, אני לצערי חושב שהממשלה הנוכחית עסוקה רק בהישרדות שלה. אין לה את הכח לפתור את זה. אני קורא לתת לנו את הסמכות לפעול. הרשויות המקומיות יכולות 'להוריד לשטח' פתרונות, אם רק יתנו להן סמכות. אנחנו כמו 'מפקד גיזרה' שמכיר היטב את השטח שלו, ואם נותנים לו לפקד, הוא עושה את זה על הצד הכי טוב שיכול להיות. המצב יכול להשתנות. מפתח מרכזי נוסף לשינוי הזה טמון גם במהפכה תפיסתית-חוקתית לגבי טיפול במחבלים/טרוריסטים/עבריינים בגזרת בתי המשפט".

נשמע שאתה מאוד כועס ומאוכזב, בטח גם כלוחם ומפקד בצה"ל...

"אני לא מבין את הגישה של השנים האחרונות של הגנה-הגנה-הגנה ושל 'הכלה'. מה זה 'להכיל' טילים מעזה על שדרות?! מה זה 'להכיל' בלוני תבערה על השדות שלנו?! מה זה לשחרר מחבל מארגון דעאש אחרי שלוש שנים בכלא?! איפה הגישה של העוצמה הצבאית, של יכולת ההרתעה, שהייתה למשל בתקופה של בגין?! אנחנו בעלי הבית כאן! ישראל היא מדינת העם היהודי. אסור לנו לתת לאף גורם אחר להרגיש 'אדוני הארץ'. חייבים לשנות דיסקט. אני לא מדבר פה ממקום של ימין או שמאל בהיבט הפוליטי. זה נוגע לכולנו. העם שלנו הקים את המדינה הזו בדמים. אנחנו בעלי הבית, לא עבאס שמרגיש עכשיו שהוא יכול להדביק את ממשלת ישראל או לפורר אותה כרצונו. אנחנו חייבים להחזיר את ההרתעה, לעבור מאסטרטגיה של הכלה לכזו של 'ניקוי' ותקיפה במקורות הטרור והפשיעה. אנחנו 'אדוני הארץ'! בנוסף לזה, אנחנו חייבים להתחזק בינינו לבין עצמנו, לשלב כוחות, לאחד כוחות, לא לפלג, לא 'ימין שמאל'. עם ישראל הוא עם אחד. למה אנחנו יודעים כל כך יפה להתאחד בעת צרה?! למה אנחנו לא מאוחדים בינינו בשוטף?! אני נזכר איך שהתאחדו אלפים במחאה החברתית סביב ההפגנות על יוקר המחייה, דפני ליף והמיליונים בכיכרות...למה לא יוצאים לכיכרות על סוגיית הבטחון, על החיים שלנו"?!... זה מה שאומר ההמנון שלנו: "להיות עם חופשי בארצנו".  

מה תרצה לומר לתושבי הנגב?
"אם נאבד חלילה את המהות שלנו כמדינה יהודית, 'הלך עלינו'. אנחנו צריכים ללכת בראש מורם עם הדגל שלנו בכל מקום בארץ. הדגל הזה עלה לנו בדמים, אלפי חיילים שלנו מסרו עליו את נפשם. חשוב שנטפח אהבת חינם, שנשמור על אהבת אחים, זה פקטור חיוני לחוזקה של עם ישראל: להפגין עוצמה ואחדות פנימה והחוצה. אני מאמין שככל שתהיה אחדות בעם, כך נהיה חזקים יותר. אני מתפלל לזה בכל יום".



רוצים להתעדכן בכל החדשות לפני כולם?? הצטרפו אל קבוצת הווצאפ וקבלו עדכונים שוטפים: https://bit.ly/3iQmqmo

על פי ''שימוש הוגן'' המעוגן בסעיף 19 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007. מערכת ''ברנז'ה NEWS'' מכבדת זכויות יוצרים ועושה כל מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המועברים אלינו, לעיתים תוך כדי התרחשות חדשותית. אם זיהיתם בכתבות או הידיעות צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות למערכת ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: branzanews.br7@gmail.com‬


תגובות

End of content

No more pages to load