• 02 דצמבר 2020

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

הבחור שחולם להיות הדוגמן החירש הראשון בישראל

קוראים לו ווניה קרבצוב, תלמיד כיתה י''ב בתיכון מקיף ו' שהשתתף בתחרות היופי עולמית לחרשים באיטליה. בשיחה בשפת הסימנים הוא מספר על ילדותו הקשה כאשר עלה מאוקראינה, ועל החלום שלו להיות על שלטי חוצות

ווניה בריאיון ראשון צילום: פיקסל ארט

ווניה קרבצוב, תלמיד במקיף ו' בבאר שבע, ייצג את ישראל בתחרות יופי באיטליה. את הגביע הוא לא הביא, אבל הוא קצר מחמאות ואפילו הוזמן לדגמן עבור מותג איטלקי נחשב. ווניה לא רק יפה תואר, הוא גם חכם, מוכשר, תלמיד למופת ומביא נחת למורים שלו. מנהלת בית הספר, מתי מינדלין, אוהבת אותו מאוד ומאחלת לו בכל הזדמנות שיגשים את כל החלומות שלו. ווניה חירש מלידה, אבל כפי שתקראו, זה בכלל לא מפריע לו לגמוע את החיים במלוא הכוח.

הוא לומד בכיתה י''ב במקיף, המיועדת לכבדי שמיעה וחירשים. תוכנית הלימודים, מעבר לשיטות ההוראה, רגילה לגמרי: אין הנחות ברמה וטוב שכך. מלבד ההתאמה מבחינת שפה, המקצועות זהים ברמה ובתוכן. מאז ומתמיד, מקיף ו' היה בית ספר עם אוריינטציה מכילה, מקבלת, רואה בתלמידים לא רק כמי שצריכים להגיע ליעד של ציונים, אלא ובעיקר – בני אדם. כך יצא, שאחרי כמה שנים לא קלות שאחרי העליה לארץ, ווניה הגיע למקיף ו' ומצא בו מקום מקבל ומפרגן. הוא מודה שמאוד התרגש לקראת הראיון, כי זהו הראיון הראשון שלו אי פעם.

נשארתי כיתה כי לא ידעתי עברית צילום: פיקסל ארט

''נשארתי כיתה כשעליתי לארץ, כי לא ידעתי עברית ומכאן העיכוב של השנה בבית הספר'', מספר ווניה. הוא עלה לישראל בגיל 11, מאוקראינה. כמו ילדים רבים בגילו, הוא חווה את משבר העלייה, לרבות הצורך ללמוד שפה חדשה – במקרה שלו, שפת סימנים חדשה.

השנים הראשונות בישראל לא היו לו קלות בכלל: ''בהתחלה לא היה קל, לא בשכונה ולא בבית הספר בו למדתי. ילדים צחקו עליי בשכונה ולא כל כך מצאתי את עצמי. פה, במקיף ו', יש כיתה של כבדי שמיעה וחירשים ויש לי גם חברים שומעים''.  במקיף ו' הוא פרח והעז לראשונה להגשים חלום.

כשעלה לארץ, הוא למד את שפת הסימנים בעברית, ששונה משפת הסימנים האוקראינית ומזו האנגלית. שרי בנימין, היועצת החינוכית, שגם מתרגמת את הראיון, מספרת ששפת הסימנים תלויית תרבות. כך לדוגמא המילה ''אישה'' שונה בשפת הסימנים העברית (מסמנים עגילים באוזניים), רוסית (בה מסמנים שפתון) וערבית (בה מסמנים רעלה). אין שפת סימנים בינלאומית. למידת שפת סימנים חדשה דומה טאו משולה לרכישת שפה חדשה אצל אדם שומע.

ווניה, אין מה להגיד, נראה טוב: יופי טבעי, לא מאולץ. הוא מעיד על עצמו שהוא לא מי יודע מה מקפיד באוכל, אוכל במידה, עד שהוא שבע, אבל לא מתענה בדיאטות למיניהן. יש לו, מה שנקרא, גנים טובים. ''אולי אתחיל להתאמן, אבל לא, אני לא שומר במיוחד על מה שאני אוכל, ממש אוכל הכל''. לתחרות, שנערכה בנובמבר האחרון בעיר גאליפולי שבאיטליה, הוא התכונן בישראל וגם קיבל הדרכה מהצוות האיטלקי. מלבד העובדה שהמתמודדים אינם שומעים, כל השאר ''רגיל'': צועדים על המסלול, מדגמנים. בגלל שהצוות עובד עם אנשי כבדי שמיעה וחירשים, הכל מונגש בהתאמה. זוהי בדיוק מטרת האירוע, אותו מארגנת הסוכנות הבינלאומית לאירועים בהשתתפות חירשים וכבדי שמיעה: להעצים, לשתף ולתת הזדמנות שווה. ארגון האומות המאוחדות מקדם מדיניות כזו בין חבריה. המצב ב-2020 טוב יותר מאשר לפני 2 עשורים, אבל העבודה עדיין רבה. במקיף ו', עם זאת, עושים עבודה נהדרת בחינוך לשוויון, לקבלה ולהכלה, של כולם את כולם. זוהי מסורת שמלווה את התיכון שנים רבות.



ווניה, איך הגעת לתחרות?

''ראיתי פוסט בפייסבוק, שכתבה מישהי שחיפשה מועמדים לתחרות ושלחתי לה תמונה. היא ראתה והזמינה אותי. בתחרות היו מועמדים מאמריקה, מאסיה, מצרים, גיאורגיה... הרגשתי נוח על המסלול והגשמתי חלום. היה לי חשוב להשתתף. אני אוהב את זה, אני רוצה לעסוק בזה''.

ווניה היה בין הפייבוריטים בתחרות וכבש את הלבבות בנועם ההליכות שלו: ''חשבו שאני אנצח, אבל בסוף ניצח מישהו אחר''.  אז אמנם הוא לא זכה במקום הראשון, אבל מנחת התחרות התלהבה ממנו וביקשה שיחזור לאיטליה, על מנת לדגמן עבורם. הוא נאלץ לסרב, מסיבה שלא יכול היה לממן את השהות וגם כי היה עליו לחזור ללימודים במקיף, שמאוד חשובים לו. החלום שלו הוא לדגמן בצורה מקצועית. בבית הספר, כך מתברר מפרגנים לו. גם המנהלת, מתי מינדלין: ''הוא בחור מקסים, יפה. אני מאחלת לו מכל הלב שיצליח, שיפרח. שימצא מישהו שבאמת תומך בו ויידע לנהל אותו ולסייע לו להגיע להישגים''.

מקיף ו' נחשב בית ספר ייחודי: ''אנחנו מומחי תחום, התלמידים משולבים בכיתות רגילות ולהם אנחנו נותנים את התמיכה שהם צריכים'', מספרת שרי. ''יש לנו תלמידים כבדי שמיעה מאשקלון ועד הערבה, קריית גת, דימונה וערד. הם מגיעים בגלל הייחודיות של מקיף ו' שמשלב ומאפשר לכל תלמידים לבוא לידי ביטוי. בכיתות כבדי שמיעה לומדים בין 6 ל-8 תלמידים''.

במסגרת הזו, ווניה (אגב, זה קיצור של בנדיקט – או בעברית ברוך), הרגיש הכי נוח. ''בשכונה הציקו לי, צחקו עליי, הרגשתי בודד. נעלבתי מאוד. כאן, במקיף ו', המצב השתפר, השתלבתי ומצאתי חברים''.

אם ווניה יצליח, הוא יהיה הדוגמן החירש הראשון בישראל. ''בארצות הברית יש כבר אחד כזה, אני רוצה להצליח בישראל, להיות הראשון''.

מה סדר היום שלך?

''בבוקר כמובן אני הולך לבית הספר ואני עובד ב''טויז אר אס'', אני יוצא עם החברים, מעלה תמונות לאינסטגראם, אני אוהב להצטלם''.

יש במשפחה עוד דוגמנים?

''אמא שלי חלמה לדגמן, סבתא שלי הייתה זמרת. אצל אמא שלי זה לא כל כך יצא, אז היא העבירה את החלום אליי. אני ורצה להיות דוגמן מקצועי, לעשות תצוגות אופנה, שהתמונה שלי תהיה בשלטי חוצות ואני מאמין שאחרי השירות הצבאי זה ייקרה''.


במקיף ו', מספרת המנהלת, מתי מינדלין, לא מדברים על קבלת השונה: עושים את זה הלכה למעשה ותלמידים זה נראה טבעי. ''אין אבחנה בין אחד לשני – כולם דומים וגם שונים, מקבלים את כולם כבני אדם. אני גאה לראות שהילדים לומדים בבית הספר ולא נראה להם מוזר לחיות בתוך המציאות הזו. כולם מרוויחים מהעניין''.

בין היתר, במסגרת הפעילות החינוכית במקיף, תלמידים חירשים ושומעים כותבים ומשחקים בהצגה, שנסובה סביב סיפור חייהם.  השנה, ווניה לקח חלק בפרויקט. לצוות בית הספר חשובה הפעילות החברתית הערכית, בדיוק כמו הלימודים, גם אם זה אומר לוח זמנים לחוץ או הגשה למועד בחינות מאוחר יותר. אולי בשל כך, יש לא מעט תלמידים שזוכרים את בית הספר גם אם חלפו שנים והם נמצאים רחוק מבאר שבע. הם לא שוכחים את המורים. את המנהלת וגם את החברים שרכשו במהלך לימודיהם במקיף. בין בוגרי מקיף ו' שחקנים, אנשי תקשורת, קולנוענים, אנשי סאונד ועוד.  במקיף מקווים שיימצא מי שיאמץ את ווניה ומאחלים לו בהצלחה.

תגובות

End of content

No more pages to load