• 26 מאי 2020

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

מנהל התאטרון לשעבר שחזר לביים ולשחק בבירת הנגב

תחילת הקריירה כשחקן בית העם הקטן, תוך ניהול תאטרון באר שבע, ועד החזרה כיום כבמאי ושחקן לבירת הנגב. נתן דטנר, הוא אחד השמות הגדולים בעולם התאטרון הישראלי, והוא נע על קו התפר שבין שחקן, לבמאי ויוצר.

מצאתי את עצמי פנוי ורוצה לחזור חזרה קצת לבאר שבע וזה מה שקרה"

דטנר מספר על החוויות משנות השמונים בבאר שבע, ומהיכן צמח החיבור עם אבי קושניר לצמד הבטלנים. הוא מככב בתור דוד המלך בהצגה "הבא אחריו", ומספר שהמחזה הוא "משחקי הכס הישראלי", יחד עם זאת הוא ביים את "זורבה יווני", ושתי ההצגות משכו קהל רב. עבור דטנר התאטרון זה לא חלום ילדות אלא דרך חיים, הוא לא מפחד מהבמה, לא מאמין בקיצורי דרך ומאחל לעצמו שימשיכו לרצות אותו כבמאי ושחקן, ושתמיד תהיה לו את הבריאות לכך.

אחרי שנים של עשייה מבורכת בשלל תאטראות, סדרות ותכניות, נתן דטנר (63), הוא אחד מהשמות הגדולים של התאטרון הישראלי. דטנר כיום הוא שחקן ובמאי פרילנסר, דבר שמאפשר לו להתחבר בכל פעם לתאטרון מסוים  על מנת לביים, לשחק וליצור.

"עד לאחרונה הייתי תקופה מסוימת בתאטרון "הבימה", שם שיחקתי וגם ביימתי. אך לאור הדברים שקרו, החלטתי לעזוב ויצרתי קשר עם שיר גולדברג המנהלת האומנותית החדשה של תאטרון באר שבע, מצאתי את עצמי פנוי ורוצה לחזור חזרה קצת לבאר שבע וזה מה שקרה".





דטנר, מככב כיום בסדרה בכאן 11 שנקראת "מתיר עגונות". רץ בהופעת יחיד שנקראת "דטנר על הגג" המשקפת את פסיפס חייו, ובנוסף משדר בתוכנית רדיו יחד עם אודיה קורן שנקראת "בטלים בשישי" בגלי צה"ל. המחזמר "אנני" אותו ביים ממשיך לרוץ, יחד עם הצגה נוספת שהוא ביים בתאטרון חיפה ובשיתוף תאטרון הארצי לנוער "מכתב לנוער". אך עיקר העשייה שלו שנוגעת לעיר באר שבע היא בתפקיד של דוד המלך בהצגה "הבא אחריו" , ובהצגה המצליחה שביים "זורבה יווני".

נתן, בעבר ניהלת את התאטרון, והיום אתה בכובע של שחקן ובמאי איך זה בא לידי ביטוי?

"כל דבר בעתו ועת לכל דבר ככה אני מאמין. התחלתי את הקריירה בבאר שבע בגיל 22 מיד אחרי הצבא, וכיום אני מתגורר במרכז. באר שבע היא סוג של התחלות מכל הכיוונים מבחינתי כי כשחקן התחלתי שם, גם כבמאי בתאטרון רפרטוארי וגם כמנהל תאטרון כשניהלתי בתאטרון באר שבע, זו העיר שפתחה לי את הצוהר לכל הקריירה שלי".

זה היה חלום ילדות שלך להיות שחקן?

"אני לא קורא לזה חלום אלא זה דרך חיים עבורי. אתה נולד אל תוך הדבר הזה, אני לא זוכר שהיה רגע בחיים שרציתי לעשות משהו חוץ מאומנות ותאטרון. המון פעמים באים להתייעץ איתי, ואומרים "אני מתלבט בין לימודי משחק לעריכת דין", אני תמיד אומר לך תלמד עריכת דין כי אם התלבטת סימן שאתה לא במאה אחוז שם".

"מבית העם הקטן עברנו להיכל התרבות, ולמשכן לאומנויות הגדול"

"הגעתי לבאר שבע בתחילת שנות השמונים, העיר הייתה אז בחיתוליה גם מנטלית וגם פיזית, ורחוקה מהמרכז בניגוד להיום. פתאום התעורר הצורך הזה שהעיר תמלא את עצמה בכל המשאבים האפשריים, ולכן הקימו אוניברסיטה, ובית חולים וכו'. לאחר מכן באה התשובה האומנותית בדמות מוזיאון ותיאטרון".

"הרגשנו חלוצים כי היינו צריכים אז לגור בעיר, ויצרנו אומנות במקום חדש. השתלבתי בחוגי תאטרון בתיכונים, ואחרי הצגות ישבנו בבית קפה ונוצרה בוהמה באר שבעית, זו הייתה תקופה אחרת קצת יותר חלוצית וזו הרגשה נפלאה".

בשנות השמונים לא היו רשתות חברתיות ופליטי ריאליטי, ושחקני התאטרון היו "הסלבים" העיקריים, מה אתה יכול לספר על כך?

"ככה התייחסו אלינו "כסלבים". כולם מאוד אהבו את התרומה שלנו לעיר מעבר לתאטרון, כי היינו מעורבים בכל מה שקורה בבאר שבע, ועצם השהות בעיר גרם לנו סוג של מחויבות לכל מה שקורה מסביב. כל בתי הספר בעיר באו להצגות לאורך כל היום, והתאטרון היה חלק נכבד מהחינוך בעיר. אני פוגש עד היום אנשים שגרו פעם בבאר שבע או מתגוררים כיום ואומרים "אני זוכר אותך מהתאטרון עוד כשהייתי ילד" וזה חלק מהתפקיד של שחקן וזה מדהים בעיני"

נתן דטנר בהצגה הבא אחריו


איך לדעתך הקהל תופס את התאטרון בדור של היום?

"באר שבע הפכה להיות עיר ואם בישראל, כבר פחות חלוצית והיא כבר יושבת חזק על עצמה. כתוצאה מכך כל המוסדות השמינו ונהיו גדולים ויפים, מבית העם הקטן עברנו להיכל התרבות ולמשכן לאומנויות הגדול, והכל נהדר אבל העולם השתנה. בשנים האחרונות נכנסו לתודעה המדיות והרשתות החברתיות, והקהל חשוף הרבה יותר לכל חוויה אומנותית בכמויות היסטריות. תל אביב התקרבה לב"ש והיום אפשר לתפוס רכבת או רכב וללכת לראות הצגה ולאכול במסעדה. כל הדברים האלה יצרו דינמיקה חדשה גם עם עולם התאטרון".

"היום מנסים ליצור הצגות ללא הפסקה באמצע, כי הקהל רוצה דברים לא ארוכים ולא כבדים מדי. בעיני זה חבל מאוד כי אומנות טובה מצריכה גם התמודדות" ולא רק אסקפיזם של בואו נשכח את הצרות. תאטרון באר שבע מאתגר את הקהל, ולא רק נותן הצגות טובות כי לדעתי הקהל הולך עם ההצגה עוד כמה ימים וחושב על מה שהוא ראה".

 "אלו הצגות מעניינות, אבל בעיקר מעשירות את הצופה, וזו תפקידה של האומנות באמת"

ספר לנו על ההצגה "הבא אחריו"?

"זה מחזה מקורי שבעיני זה תמיד דבר נפלא ומנצח כל דבר אחר. שחר פנקס כתבה, ושיר גולדברג ביימה ומדובר "במשחקי הכס הישראלי". יש שם מלך, ויש יורשים ומלחמת ירושה, ואימא שבוחשת לטובת הבן שהיא אוהבת.  יש שר צבא ונביא וכולם כתובים בתנך, וזה מה שכל כך יפה במחזה וגורם לקהל להתחבר בצורה נפלאה, ופתאום רואים כמה תנך הוא ספר הספרים ויש בו הכל".

איך אתה מביא לידי ביטוי את הדמות של דוד המלך?

"צריך לראות כדי להבין. כשמגיעים לראות הצגה רואים את התוצאה, ואם מתחברים אז עשיתי את התפקיד שלי, ואם לא מישהו מאתנו טועה או אני או הקהל, זה הסוד שלנו איך אנחנו מתמודדים עם תפקיד. כשהמחזה כתוב טוב הוא מספק לנו הרבה דברים להתמודד איתם. יש דבר אחד שלא עשיתי לדמות הפופולארית של דוד המלך, לא הפכתי את עצמי לג'ינג'י כל השאר לקחתי איתי".

"כל אחד בחיים יפגוש פעם את "הזורבה" שלו, וזו בעצם הדמות שאומרת לנו בוא נצא מהחיים המרובעים שלנו, נקרע את החבל שאנחנו קשורים בו, נהיה אמיצים ונשתגע כדי לעשות ריענון לחיים"  

ספר לנו על ההצגה שביימת "זורבה יווני"?

"יצא ספר ואח"כ סרט, ותאטרון באר שבע בשיתוף פעולה עם "הבימה" החליטו לקחת את זה צעד קדימה, כך שמשה קפטן יחד עם שחר פנקס שכתבה את "הבא אחריו" כתבו עיבוד חדש לספר המרתק, והטילו עלי את משימת הבימוי, הלא פשוטה כי זה הצריך ממני להעביר מסר פילוסופי, וגם להביא דרמה על הבמה במקביל. לשמחתי הרבה ובעקבות התגובות כנראה הצלחנו במשימה מאוד. לפעמים נכנסת לחיים דמות שמאירה את הדרך ואומרת לנו לפני שהחיים מסתיימים , צריך לתת להם עוד משמעות ולהגיע למחוזות שיפתיעו אותנו וזו עצה טובה לכל דבר בחיים, וזה מה שמסמל הזורבה".

איך גורמים לשחקנים לבוא וליצור אומנות בבירת הנגב?

"אחת הבעיות של תאטרון פריפריה, היא שכיום אין מספיק תקציב לגרום לכך שאנשים יעשו מעבר ויצרו מתוך העיר עצמה. לצערי הרב רוב החזרות מתקיימות בתל אביב וכל צוות היוצרים ברובו תל אביבי.

נקודת האור היחידה והגדולה היא בית הספר למשחק "גודמן", ואני שמח עליה כי הייתי בין השותפים לפתיחת בית הספר החדש בבאר שבע, עוד בזמן שהייתי מנהל התאטרון. אני שמח שהיום שאני גם מביים וגם משחק עם בוגרים של הבית ספר". 

ממה שהתרשמת עד כה מבית הספר למשחק "גודמן", האם לדעתך יכולה לצאת משם תוצרת מקומית איכותית?

"איכותית זה המילה הנכונה. זו המטרה שאנשים שגדלו בעיר ובדרום ילמדו בבית הספר ובעתיד יהיו שחקנים ובמאים בתאטרון, אבל אסור להתפשר על איכות. אם מישהו מסוים מתגורר בבאר שבע, זה לא נותן לו כרטיס כניסה אוטומטית לעבוד בתאטרון, כי לבמה לא אכפת באיזה עיר אתה גר אם אתה טוב היא תחזיק אותך, אם אתה לא טוב היא יורקת אותך בבוז. יש כמה שחקנים טובים שיצאו מגודמן".  

איזה טיפים אתה יכול לתת לשחקן בתחילת דרכו?

"אין קיצורי דרך וחייב לעבור את כל המסע עם הרבה סבלנות. כל בוגרי הריאליטי שמגיעים לתאטרון, לא תמיד שורדים שם. את הבמה לא מעניין מאיפה באת, אם אתה שחקן מצוין אל תוותר על זה בסוף אתה תגיע, עוד לא הכרתי מישהו שהיה מצוין ולא עשה דרך יפה".




איזה הצגות ששיחקת בהן בבאר שבע, הכי השאירו עלייך חותם?

"יש הצגה שהייתה מופלאה וכנראה יחזירו אותה קרוא לה "זינגר" והיא הייתה אירוע מאוד מיוחד בתאטרון. סקפינו היה התפקיד ראשי שלי בעיבוד של מולייר, זה היה שלאגר מטורף ואירוע מכונן בתאטרון. הצגה נוספת שעשתה גלים היא אילוף הסוררת, ואגב שם נולד בזמנו "צמד הבטלנים", כי שם פגשתי את אבי קושניר, הכל התחיל מבאר שבע".

כשחקן ששיתף פעולה עם תאטרון "הבימה",  איך משפיע עליכם כל שקורה שם?

"לא קיבלנו את המשכורת שלנו, חייבים לי מאות אלפי שקלים והצורה שבה מזלזלים באנשים כמונו היא בלתי נסבלת. אני מקווה שהעוול הזה יתוקן למרות שאני בספק".

אחרי כל העשייה המבורכת שזכית לה לאורך השנים כשחקן, במאי ויוצר, מה השאיפות לעתיד?

"אני מאחל לעצמי שתמיד ימשיכו לרצות אותי על הבמה, גם כבמאי וגם כשחקן וכל עוד ירצו אותי אני מבטיח להיום. כשלא רוצים אותך זה מאוד לא נעים, כי אני אוהב את הבמה מאוד ואני מקווה שתמיד תהיה לי את הבריאות לעשות את זה".


תגובות

End of content

No more pages to load