• 22 ספטמבר 2019

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

האיש שגורם לצעירים שחיים בגולה לעלות לארץ

מיכה פז, ראש מדור תוכניות מיוחדות, השתלמויות והכשרה במכללה הטכנולוגית בבאר שבע יכול היה לצאת לגמלאות מזמן, אך חש שהוא לא יכול לשבת בבית בעוד צעירים יהודיים מוכשרים ממשיכים לחיות בגולה – ולא בבירת הנגב

מיכה פז, יכול היה לפרוש בגמלאות אבל בחר להמשיך בעשייה (צילום: דני בלר)

מיכה פז, ראש מדור תוכניות מיוחדות, השתלמויות והכשרה במכללה הטכנולוגית בבאר שבע אחראי לכך שלא מעט צעירים באו לבקר בישראל במסגרת תוכניות לימודים והעשרה – ובסופו של דבר החליטו להישאר בה ולבנות את חייהם בבאר שבע. למרות שיכול היה לצאת לגמלאות, בגיל 73 הוא ממשיך בעשייה במלוא המרץ. הוא מיטיב להבין את מה שלא ברור מאליו: החינוך המקצועי, ממנו צומחים טכנאים והנדסאים במגוון מקצועות הטכנולוגיה – מעניק הזדמנות נהדרת להתפרנס. המשק הישראלי משווע לטכנאי קירור, לטכנאי חשמל, להנדסאים וטכנאים במגוון מקצועות הבניין. הוא משווע לחרטים, לעובדים בתחום התשתיות. זה סיפור ידוע, מזה שנים רבות, כי יש ''מלחמה'' על בוגרי המכללה הטכנולוגית בבאר שבע:  עוד בטרם סיימו את הלימודים - חברות כבר מחזרות אחריהם, רק שיבואו לעבוד. לישראל יש עודף אקדמאים בתחום מדעי המדינה, בתחום הניהול, בעלי תארים בספרות ובהיסטוריה – אך את אנשי המקצוע היא צריכה להביא, במחיר יקר, מבולגריה, רומניה, מולדובה, סין או טורקיה.

המכללה הטכנולוגית בבאר שבע מכשירה אנשי מקצוע במגוון ענפי הטכנולוגיה. היא נותנת הזדמנות נהדרת ומאפשרת לצעירים לבוא ללמוד, אלא בישראל 2019 החינוך המקצועי כמעט ונעלם. ''פעם היו מחלקים את התלמידים בצורה מאוד חדה:  אלה עם הציונים הגבוהים היו נשלחים לכיתות עיוניות – ותלמידים עם הישגים נמוכים, לחינוך המקצועי. זה פשוט חיסל את החינוך המקצועי, הפך אותו, שלא בצדק, למשהו יוקרתי פחות. אם זה היה היחס של המערכת, אז מה הפלא שתלמידים שאפו להגיע לחינוך הלא מקצועי'', אומר מיכה פז. ''התוצאה הייתה אחת: צעירים הלכו ללמוד תואר ראשון באוניברסיטה – ולא מצאו עבודה, אז המשיכו ללמוד לתואר שני – וגם אז לא בטוח שימצאו עבודה. מה אתה יכול לעשות היום עם תואר ראשון? כמעט כלום, במקרה הטוב – יתקבלו למשרת פקיד או פקידה. חסרים אנשי מקצוע – בין אם טכנאים או הנדסאים, אבל התדמית שניסו להדביק לחינוך המקצועי דחפה רבים ללכת ללמוד תארים שספק אם יעניקו להם פרנסה''.




''אימא עבדה קשה, כדי שנעלה לארץ''
מיכה פז נולד בוילנה, שבליטא, לפני 73 שנה. הוא עלה לישראל, הישר לבאר שבע, בשנת 1961: ''אימא שלי הייתה אישה מיוחדת במינה. מעולם לא שמעת ממנה תלונה. אף פעם לא סיפרה מה עבר עליה ועל משפחתה במלחמת העולם השניה ומה הביא אותה לעלות לישראל. היא רצתה לעלות לארץ מיד עם קום המדינה, אבל רק בשנת 1957 נפתח ערוץ עליה, שאיפשר לעלות דרך פולין, לכל מי שנולד במדינה עד 1939. אימי הצליחה להשיג את הניירת הדרושה, אך סורבה פעם אחר פעם. אני זוכר היטב איך נסענו מליטא לפולין ברכבת ומפולין לישראל באוניה. אני לא בדיוק הבנתי למה אנחנו צריכים לעלות לארץ ואימא שלי לא סיפקה הסברים, אך עשיתי כדבריה''.

''אימא שלי עבדה מאוד קשה על מנת לחסוך את הכסף הדרוש לעלייה לארץ. אני למדתי בתיכון והייתי האמת די פושטק. הייתה תקרית אחת ששינתה אותי: היה ילד פולני, קטן ממני בממדים, כי אני הייתי ילד די גדול, שהיה אוחז בגרוני כל הפסקה ואומר לי ''יהודון''. פחדתי ממנו פחד מוות. עד שבא ילד אחר בכיתה ושאל למה אני כל כך מפחד ממנו. הסברתי שאני יהודי ושאני מפחד ממנו. הוא הסביר לי שאם פעם אחת אחזיר לו, הוא לא ייגע בי יותר. אז בפעם הבאה שזה קרה, נתתי לו אגרוף והוא נתן לי מכה באף וכשראיתי שזה לא כל כך נורא, למדתי להחזיר ואפילו נרשמתי למועדון אגרוף. זה שינה אותי מאוד. התחילו לפחד ממני. זה קרה לא רק לי, אלא גם ליהודים אחרים. מי שהתעסק איתי, חטף מכות. מזל שעלינו לישראל, כי אחרת לך תדע באיזה קטטות הייתי מסתבך''.

מיכה מגיע לבאר שבע עם משפחתו, בשנת 1961, לבית ברח' רבי עקיבא, בשכונה ד': ''אימא שלי ואחותה נשואות לשני אחים. שם המשפחה מקורי שלי הוא פבזנר, עם ב' לא דגושה. על מנת לכתוב את זה נכון, צריך לכתוב עם שני ו' – פווזנר. לאבא שלי רשמו בתעודת הזהות פבזנר ולאחיו, פויזנר. עם הזמן עיברתתי לפז''.

במכללה הטכנולוגית הוא עובד מזה 11 שנה, אך לפני כן עבד במגוון תפקידים בתחום החינוך, בהם 28 שנה ברשת ''עמל''. כאשר יצא לגמלאות, לפני 19 שנה, הוא החליט לעסוק בתוכניות לעידוד העליה לישראל.


מיכה מגלה את שורשי משפחתו בולינה, מבלי לדעת

בסוף שנות השמונים נפתחים שערי ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה לעליה. מיכה פז הינו בוגר הקורס הראשון של שליחי העליה של הסוכנות והוא יצא ב-1990 לשליחות בסנט פטרבורג: ''אחת המשימות הייתה להקים מנה קיץ לילדים בוילנה. הנושא המרכזי של מחנה הקיץ היה ''משואה לתקומה''. כאשר הגענו לעיר פונארי, החלטנו לעשות טקס ממלכתי גדול לזכר קורבנות השואה. בכניסה לפונארי יש אנדרטת אבן ענקית, ועליה חקוקים שמות הקורבנות. תוך כדי הטקס ניגשתי לאנדרטה וצילמתי אותה. כאשר חזרתי לארץ, הבראתי לאימא שלי את הצילומים ואז היא אמרה לי לראשונה בחייה:   ''לו היית מסתכל היטב, היית מוצא את השמות של הסבים שלך ובני משפחתם''. יהודי גטו וילנה, בהם בני משפחת אימי, הובלו במסע רגלי לפונארי, שם נטבחו. אימא שלי לא דיברה הרבה. לא הבנתי למה שתקה, למה לא סיפרה, למה חינכה אותנו להגיד תודה על כל דבר ולא להתלונן. היא הייתה ממש כסלע איתן''.

כשהשתחרר מהצבא, מיכה פז עבד כחרט בקמ''ג, מקצוע אותו רכש בילדותו בוילנה. היה מועדון ברידג' ואחר החברים בו היה שלום פרי, יחד עם רעייתו יהודית. אני הייתי הולך לשחק יחד עם רעייתי, ברכה ז''ל. הוא הזמין אותנו אליו הביתה וכשרצה להכין לנו קפה, גילה שיש סתימה בכיור. בלי לחשוב פעמיים, התיישבתי על הרצפה, פירקתי את הסיפון ושיחררתי את הסתימה, מה שמאוד הרשים את שלום פרי והוא הזמין אותי לבוא ללמד בבית ספר עמל''.

''בשנת 1971 התפטרתי מקמ''ג והפכתי למורה. לא היה לי תואר בהוראה, אבל הלכתי לעשות קורס מדריכים טכניים, למדתי תואר הנדסאי תעשיה וניהול וככה הגעתי להוראה. הייתי מורה משך 27 שנה, מ-1971 ל-1999. אני טוען שאתה לא מוצא את המקצוע – המקצוע מוצא אותך''.

מיכה פז על רקע המכללה (צילום: דני בלר)


אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחינוך הטכנולוגי לא בראש סדר העדיפויות, למרות נחיצותו...

''החינוך הטכנולגי מת וגרמו לזה ממשלות ישראל לדורותיה. מצאו פטנט -  סקר מיצ''ב. לקחו ילדים מכיתות ז', עשו להם מבחן. את הנכשלים במבחן ייעדו לחינוך הטכנולוגי. אשתי ברכה פז ז''ל הייתה הייתה מפקחת במשרד החינוך והתווכחנו בבית לא אחת בוויכוח קולני בלתי מתפשר בנושא הזה. אנשים בישראל לא רוצים שהבן שלהם יהיה רתך''.

''לצערי, אשתי נפטרה לפני שמונה שנים. היא הייתה אשת חייל, היינו נשואים 40 שנה. כדי להנציח אותה פתחתי קרן על שמה, ''פז וברכה'', קרן הצטיינות ומצוינות. מדי שנה שנה חילקנו מלגות לילדים מצטיינים מכיתת גן עד כיתה ז'. חילקנו 300 מילגות, עד שנגמר הכסף''.

''כיום אני מנציח את זכר רעייתי בפרויקט קריאה, בין היתר בערד, בו ילדים גדולים יותר מתחילים להקריא סיפור לילדים ומפסיקים ברגע הכי מותח ומכאן, על הילד לקרוא בעצמו. בנותיי המשיכו בתחום החינוך: אחת מנהלת את מרכז המחוננים בקרית מלאכי הבת השניה בבאר שבע, מנהלת גן עירוני''.

''כאשר פרשתי לגמלאות, יצאתי ליזום תוכנית עלייה לישראל, תוכנית ''עלה'' -  עולים לומדים הנדסה. במשך ארבע שנים עבדתי במסגרתה במכללת בסמי שמעון בבאר שבע והבאתי עולים צעירים ללימודי הנדסה. בשנת 2005 הגיעה אליי מנהלת מחוז דרום של הסוכנות היהודית והציעה לי תוכנית שנראה לי משגעת: תוכנית מסע, שהייתה יוזמתו של אריאל שרון ז''ל, שהיה ראש ממשלה. זו הייתה תוכנית גאונית, בה כל צעיר יהודי מבלה לפחות שנה אחת בישראל ואם הוא אוהב את מה שהוא חווה, הוא נשאר כעולה חדש. התוכנית אפשרה לצעירים יהודיים מכל העולם לחוות את החיים בארץ''.

לדברי מיכה, התוכנית נחלה ברובה הצלחה:  240 איש הגיעו לבאר שבע, רובם עלו בסופו של דבר לארץ, קרוב ל-98 אחוזים עובדים כרופאים, אך לצערי, רק 45 מתוך 240 העולים נלקטו בסורוקה.  צר לי שלא נמצאה הדרך לקלוט בבאר שבע יותר רופאים, למרות שקיימת מצוקת כוח אדם בתחום''.

''תוכנית מסע היא לא למטרת רווח. יש לה מניע אחד: ציונות וזה גם המניע שלי בחיים, בכל מה שאני עושה. ציונות היא לא מילה גסה והמכללה הטכנולוגית בבאר שבע היא אחת המקומות המעטים בישראל שעדיין עובד מהמניע הזה''.









תגובות

End of content

No more pages to load