• 24 אוגוסט 2019

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

מהילדות בירושלים לחיים בנגב

לרגל "יום ירושלים", ברנז'ה מביא את סיפורם של שרה ואלי שגיא , כילדים בעת ההכרזה על הקמת המדינה ומשם למגורים נגב,  ואיך עד היום הם מעלים את ירושלים על ראש שמחתם

שרה ואלי שגיא, גדלו בירושלים בימי הכרזת המדינה (צילום: אור אליעז)

"שגיא" – נשגב, מרומם; חזק, עצום, כביר; גדול, רב (מילון ספיר).

אלי גינזבורג עיברת את שם משפחתו לשגיא, על שם ההר בו נתקע הקומנדקר שלו בזמן פטרול על גבול מצרים בשנות ה-50. דוד בן גוריון דרש מכל בעלי התפקידים לעברת את שמם, וכך היה.

אלי נולד ב-3 בינואר 1935 במושב צופית (סמוך לכפר סבא) שהוריו היו בין מקימיו. באותה עת חיו בארץ פחות מ-400,000 יהודים. "בתעודת הלידה של שרה ושלי כתוב 'פלסטינה א'י", מתגאה אלי בן ה-84.

שרה נולדה ב-8 באוגוסט 1941 בירושלים, בבית חולים הדסה הר הצופים, שהיה מובלעת של א"י בירדן. שרה גדלה בשכונת זיכרון משה, והגננת שלה הייתה חסיה סוקניק, אמא של יגאל ידין, לימים הרמטכ"ל השני של צה"ל ושל יוסי ידין, השחקן הידוע.

"מגיל ארבע חרות בזיכרוני, שחיילים בריטיים הסתובבו ברחובות והיו אלימים. ממש פלשו לבתים, הפכו הכל כדי לחפש 'סליקים' של נשק.

"אבי היה אופה ולימים בעל מאפיית 'וינשטין', כשם משפחתי. אבי שריד יחיד משואת היהודים מפני שעלה ארצה בגפו ב-1924. היה בן למשפחה בת 10 ילדים, תשעה נספו, בעיירה רז'נקה בבלארוס. אמי עלתה באנייה מפולין ב-1925, מהעיירה ישנובקה, עם בת דודתה. הן נחתו בעכו, עיר ערבית, ועבדו בקטיף פרחי יסמין לתעשיית הבושם. אמי עברה למוצא, שם הכירה את אבי באמצעות שידוך  ב-1927. נולדו להם שני ילדים, ישראל ז"ל ואני.

"את הוריי העסיקו כל אותה עת תכנית הרדיו 'חיפוש קרובים' והחיים הקשים תחת השלטון המנדטורי. ביום כ"ט בנובמבר 1947 היה בידינו רדיו, כולנו ישבנו במתח סביבו, ואבי רשם בדקדקנות כל מדינה שהצביעה בעד או נגד החלטת האו'ם על הקמת מדינה לעם היהודי. "כאשר נוכחנו שאושר רוב להצעה, כל המבוגרים יצאו לרקוד ברחובות. אני כילדה זוכרת את השמחה לצד סבתי זלדה. כבר למחרת החלו מקרי רצח של יהודים בדרכים, ופרצו הקרבות. בשל המצב, לא ניתן היה להישאר בבית. בחוץ נשמעו הדי פיצוצים שבעקבותיהם התחבאנו מתחת למיטה והשולחן.

אלי לא וויתר פקד את בית הורה של שרה עד שנישאו צילום: אור אליעז

"ביום ההיסטורי ה' באייר תש'ח, 15 במאי 1948, ציינו את הכרזת המדינה. התחילו הפגזות של הצבא הירדני, שחייליו הצטרפו לכנופיות ולפרעות וכך בעצם פרצה מלחמת העצמאות. ירושלים נותקה עד כדי מצור. בשלב זה, נאלצנו להיכנס למרתף. הצבא שלנו החרים לאבי את כל המלאי החיוני שהיה במאפייה בבעלותו: סוכר, קמח, שמן וכו'.

"המזון ניתן בקיצוב, למעשה היה ממש רעב והתפתח שוק שחור. לאחר ההפוגה הראשונה, חיינו תשע נפשות בדירת חדר וחצי לאורך כל המלחמה, למשך כחצי שנה. מכיוון שסבלנו מרעב, קטפנו חלמית (חובייזה) וקוששנו עצים בשדה להדלקת אש לבישול, באמצעות תנור עשוי פח.

"בכל החצרות בשכונתי היו בורות לאגירת מי גשמים במשך השנה. השלטון הישראלי סגר במנעולים את כל הבורות, לצורך חלוקה הוגנת לכל התושבים. נאלצנו לשאוב מים כל יום מחצר אחרת. אני זוכרת שאחת התושבות שעמדה בתור לשאיבה נהרגה ישירות מפגז ירדני.

"המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת הנשק באביב 1949, ואני בכתה א'. אז החלו גלי העלייה, ואז בית הספר הפך למרכז שיכון לעולים, שהופנו למעברות.

כך נאלצנו ללמוד במשמרות. סיימתי יסודי ותיכון בבית הכרם ליד האוניברסיטה ('לידה'). התגייסתי לגרעין אמירים של הצופים בנח"ל. אחר כך למדתי זואולוגיה ומיקרוביולוגיה באוניברסיטה ובנוסף פסנתר באקדמיה למוסיקה. בשנת 1965 סיימתי התואר הראשון"

באפריל 1975 התחילה לעבוד בבית החולים מיד עם פתיחתו המחודשת, כמרכזת המעבדה ההמטולוגית, שהייתה ריקה מציוד. אלי למד באוניברסיטת תל אביב ביולוגיה וכימיה, בשנת 1963. "המעבדות שעמדו לרשותנו היו בירושלים בלבד, בצריף של האוניברסיטה העברית (שהייתה פזורה בכל רחבי העיר). שם קיימנו את הקורס בפיזיולוגיה של בעלי חיים. באחד הערבים, אנו הסטודנטים התארחנו אצל חברה, שהייתה בת דודתה של שרה, שבאקראי הגיעה לבקרה באותו ערב, באוגוסט 1963.

שרה נזכרת: "סירבתי לבקשתו לצאת לצפות בסרט, משום שלא הכרתיו כלל. הוא לא ויתר, בירר את כתובת מגוריי ולמחרת התייצב בבית הוריי, אך אני לא הייתי בבית. אמי הציעה לו אוכל ושתייה, ולאחר ששבתי הביתה, אמי אמרה לי שמדובר בבחור 'טוב', כי הוא אוכל הכל...("צריך לזכור שאימא הגיעה מפולניה", הם מתלוצצים). בתוך כמה ימים, אלי המשיך להתעקש, ופקד את בית הוריי מדי יום. היציאה הראשונה שלנו הייתה בט"ו באב (יום הולדתה) אותה שנה. שרה היית בת 22  ואלי בן 28.

"כעבור שנה וחצי נישאו, ביום 21 בינואר 1965, בבית הכנסת של האוניברסיטה העברית בירושלים. בתחילה גרנו בדירת חדר של הוריה של שרה, לא היה  לנו אפילו מקרר, ישנו על מיטות ברזל". אלי התחיל לעבוד כמורה לכימיה בתיכון האזורי בית ברל, שם ניהל מרכז נוער אזורי וקיבל בית מגורים. בתם הבכורה נגה נולדה ב-21 באוגוסט. בינתיים עברו לכפר סבא, ושרה עבדה במעבדות בבית החולים מאיר. בשנת 1969 נולד הבן נמרוד.

בשנת 1971 קיבל אלי משרת ניהול בית ספר תיכון בחוות הנוער הציוני בירושלים. לכן חזרו לגור עם שני הילדים לבירה.אלי גויס במלחמת יום הכיפורים ליחידת "מגור" (מואב, גלעד ורבת עמון), ובפועל הוביל שיירות בין השאר מהגולן למצרים. הוא שירת כקצין בדרגת סרן. בשנת 1974 נולד בן הזקונים נדב, בירושלים.

לאחר מכן, אלי ניהל את בית הספר האזורי של הרי יהודה. שרה עבדה במקביל במעבדות הדסה הר הצופים עד 1981.באותה תקופה הוצעה לאלי הצעה מאתגרת, להקים כפר לילדים חסרי בית "SOS כפרי ילדים", ארגון בינלאומי שהוא נמנה על מייסדיו, בעיר ערד.

"בכפר נרדים בערד נשארתי 15 שנים תמימות לטובת ילדי ישראל" 

"כך התגלגלנו לנגב! מיום בנייתו הפיזית של הכפר, שנקרא 'כפר נרדים' (על שם צמח הלבנדר), ובמשך 15 שנים, עד סוף 1995. אלי מציין שבמהלך חייו התגורר בקיבוצים גשר הזיו ואלומות, התנדב כמדריך חקלאי למשך שנה ב"אשל הנשיא", במספר שכונות בירושלים, בכפר סבא, בבית ברל, בערד, בבאר שבע ובלהבים:

"מעולם לא נותרתי לעבוד יותר משנה בחלק מהעבודות שהרגשתי שמיציתי אותן. בכפר נרדים בערד נשארתי 15 שנים תמימות מכיוון שהרגשתי שאני יוצר ומקים לטובת ילדי ישראל".

לאחר תקופה קצרה ב'סורוקה', שרה החלה לעבוד  ב-1983 כמרכזת המעבדות של המחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב במשך 25 שנה עד לפרישתה לפני 10 שנים.מערד עברה המשפחה לבאר שבע, ומשם ללהבים בשנת 2005, בעקבות הבנים שבנו שם את בתיהם. נגה הבכורה למדה אמנות ותיאטרון באוניברסיטה העברית, שימשה כמורה וגידלה את שתי בנותיה.נמרוד שירת כלוחם וחובש קרבי ביחידה המובחרת "מגלן", למד הנדסה כימית והשלים תואר שני במינהל עסקים. יש לו ארבעה ילדים. בן הזקונים נדב ז"ל שירת כלוחם בצנחנים בגדוד 890, ולמד ראיית חשבון ועריכת דין. הוא פתח משרד משגשג בתל אביב. למגינת הלב, נדב נפטר ממחלה קשה והוא בן 41 בלבד, תוך שהוא מותיר אישה, עו"ד אביבה, משפטנית בכירה, ושלוש בנות.

על אף אובדן הבן, הנכדים מסבים להם נחת רב צילום: אור אליעז

מה מסב לכם רוב נחת?

"תשעת הנכדים, כולם תלמידים מצטיינים, משרתים בצה'ל וחיים בארץ, שבעה מתוכם תושבי להבים ושניים בערד"


האם יום ירושלים הוא יום חג עבורכם ועבור בני ביתכם?

"בהחלט! לכל אורך שנת ילדותם ובגרותם של ילדינו ונכדינו, אנו מנחילים להם את המורשת של החיים כילדים בירושלים, פוקדים את כל האתרים בהם ועליהם גדלנו, ומלמדים אותם את כל ההיסטוריה והארכיאולוגיה של העיר. גם לחניכיי, תלמידיי, לאורך כל הקריירה כמחנך וכמנהל, הנחלתי עד כמה שניתן את ההיכרות עם עיר הקודש. למשל, כשניהלתי את כפר נרדים, בכל שנה בקיץ, שהינו שבועיים שלמים בירושלים, טיילנו ולימדנו את המורשת של העיר. התארחנו בפנימיות של חוות הנוער הציוני.

שרה נהגה לאורך השנים לבקר בקביעות את אביה הירושלמי בצוותא עם ילדיה".

תחביבים מיוחדים?

אלי: "אני כותב בימים אלה ספר על עבודתי בארגון SOS בכפר נרדים בערד, בו אני מתאר את שיטת החינוך והטיפול הייחודיים לארגון וחוויות הקשורות לכפר. בנוסף, הדרכתי טיולים בארץ ואף השלמתי קורס למורי דרך בזמן הפנסיה. אני גם עוסק בספורט. בעברי הייתי אלוף ערד בשחמט.

שרה: "אני מציירת, עוסקת בפסיפס, למדתי רישום בחוג ב'בצלאל' בירושלים וציור בהשתלמויות שונות, וכאמור פורטת עלי פסנתר".

איך אתם מנציחים את זכרו של נדב ז"ל?

"נדב נפטר יום לפני יום ירושלים בשנת 2016. פעם בשנה אנו עולים לקברו בבית העלמין בלהבים, ומקיימים הרצאה לזכרו, מפי אנשים שהכירו אותו בנושאים הקשורים לעיסוקיו. למשל, ב-7 ביוני הנוכחי נקיים הרצאה בבית המייסדים בלהבים בנושא 'לשון הרע והזכות לשם טוב' מפי עו'ד אריה רודניק.

אגב, שם המשרד אותו הקים בתל אביב "נדב שגיא עורכי דין", עדיין נושא את שמו, ומנוהל על ידי שניים מעובדיו.

לכותב שורות הייתה הזכות להכירו אישית.

נדב ז"ל היה איש משפחה לתפארת, לוחם אמיץ ואיש אקדמיה מבריק ומחונן.


משאלת לב?

"שכל צאצאינו יהיו בריאים, יהיו מאושרים ויגשימו את חלומותיהם, וימשיכו את הקשר האיתן ביניהם ואתנו".


תכניות לעתיד?

"לראות עוד פיסת עולם".




תגובות

End of content

No more pages to load