• 17 יולי 2018

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

רס"ן רחלי קורסיה ז"ל: לחיות את הזיכרון, להמשיך עם החיים

רס''ן רחלי קורסיה ז''ל נהרגה בתאונת דרכים, בעת מילוי תפקידה, בשנת 1999. מאז אימה, מיכל, מנציחה את זכרה בשיחות עם תלמידים וחיילים. ראיון אישי על הנצחה מיוחדת ומרגשת

פינת ההנצחה בחדרה של רס''ן רחלי קורסיה ז''ל (צילום: דני בלר)

''ישנה מילה אחת שאני לא מסוגלת לבטא כשאני מדברת על בתי - ז''ל. יש מי שאבדו בן, בת, בעל או רעיה והחדר שלהם לפעמים נותר סגור ולא משתנה. לא אצלי, אני דווקא פתחתי את החדר של בתי. מגיעים אליו חברים ששירתו איתה ולפעמים, תלמידים שעושים עבודה לקראת יום הזיכרון ואני מדברת, מספרת, מראה להם תמונות, אני מציבה בחדרה את המזכרות שאני מקבלת. חשוב לי לספר מה קרה וחשוב לי לספר על בתי רחלי". כך מספרת מיכל קורסיה, ששכלה את בתה בתאונת דרכים, בתפקיד, בעת שירותה הצבאי. ''היא הייתה ילדה נהדרת שרצתה להשקיע ולהוכיח את עצמה, בעלת מוטיבציה אדירה, שהייתה מאוד גאה בתפקידה ורצתה לעשות בו חיל. בתי נהרגה בתאונת דרכים ליד שדמות מחולה בבקעה, והיא בת 21 בלבד. היא נהגה ברכב הצבאי ומאוחר יותר הבנו שנרדמה על ההגה והתנגשה חזיתית במשאית שבאה מולה. מאז המקרה שלה, נהלים השתנו בצבא, אבל אז לא הקפידו בשעות שינה".

מיכל קורסיה, מפקחת הקבלנים באגף החינוך הכללי בעיריית באר שבע, עובדת עירייה מזה 40 שנה, נולדה בטוניס ועלתה בגיל צעיר לישראל. היא נישאה ליעקב, יליד ספרד ומי ששימש בתפקיד בכיר במס הכנסה באר שבע. משפחה באר שבעית שורשית, שנהנית לשלב בבית את המסורות של האוכל הספרדי, הטוניסאי וגם לשמר את התרבות והשפה. רחלי הייתה בת הזקונים, אחות ליחיאל וזיוון. היא נולדה ב-16 באפריל, 1978, בסורוקה. היא הייתה פגה ונשארה בבית החולים חודש ימים עד שהתחזקה דיה ללכת הביתה. היא למדה בבית הספר היסודי 'רימון' ובבית-הספר התיכון מקיף ו', במגמה עיונית. את לימודי התיכון סיימה בהצטיינות ובהישגים ראויים לשבח.

מיכל קורסיה נפגשת עם חיילים ותלמידים, מנציחה את זכר בתה (צילום: דני בלר)


''ההתמודדות עם השכול שונה מאדם לאדם ואנשים מתנהגים אחרת. היו שאמרו לי לא לעבור דירה, כי 'היא לא תמצא את הבית בתחיית המתים', ואני הסברתי לה שהבית הוא היכן שחדרה נמצא, גם בבית אליו עברנו. חדרה של רחלי קיים, הוא לא סגור, הוא מארח אנשים, חברים, חיילים, תלמידים"


רחלי גדלה בבית חם ועשתה חיל בלימודים

הבית החם בו גדלה והחינוך של הוריה, הובילו אותה להיות נערה שאהבה לתרום לחברה והדבר בא לידי ביטוי בנתינתה למען ילדים ובמיוחד, לילדים בעלי מוגבלויות.

בספטמבר 1996 רחלי התגייסה לצה"ל ואימה מספרת כי יום הגיוס היה יום מאושר עבור רחלי, אשר השירות בצבא היה עבורה בעל חשיבות רבה. היא בלטה מאוד בעשייה שלה ויצאה לקורס קצינות. בחודש מרץ 1997 הגשימה את חלומה להיות קצינה, ומשפחתה הייתה מאושרת וגאה. בתחילה שירתה כקצינת קישור ביפו ומשם עברה לפיקוד דרום. "רחלי התגלתה כקצינה אחראית, חרוצה, נבונה ומסורה. ביום העצמאות 1998 נבחרה כקצינה מצטיינת", נכתב אודותיה.

אימה מספרת כי רחלי חיפשה לעצמה תפקיד יותר קרבי. בתחילת 1999 נתמנתה, אחרי שנבחרה מבין כמה מועמדים, לתפקיד עוזרת קצין השלישות החטיבתי בבקעת הירדן.
היא הצטיינה בתפקיד: "תחום אחריותה היה רחב ובשל מסירותה והתמדתה טיפלה בכל חייל בהקשבה, בדאגה ובהרבה חום ואהבה. כל חייל בכל דרגה ידע שאפשר לפנות ולהתייעץ עמה 24 שעות ביממה, הייתה כאוזן קשבת לכולם. אין ספק שרחלי הייתה מגיעה לתפקיד בכיר ולקריירה צבאית מזהירה, אלמלא נקטפה בדמי ימיה'', סיפרו הוריה לנציגי צה''ל.

רחלי קורסיה ז''ל

רחלי התעקשה לנסוע למרות הדרך הארוכה

ב-19 באוגוסט, 1999, נפלה רחלי בעת מילוי תפקידה בבקעת הירדן. בבוקר נסעה לשלישות בחיפה, ובשובה לבסיסה נהרגה בתאונה ליד שדמות מחולה. ''לילה לפני כן, הייתה עד שעה מאוחרת בפעילות מבצעית והשכם בבוקר קמה על מנת להיות נוכחת בטקס בשלישות בחיפה. בקושי ישנה, אך התעקשה לקחת רכב צבאי ולנסוע, ביום של חום מעיק, ברכב שלא היה בו מזגן. בחזרה מהטקס, העיר לה אחד הקצינים שהיא נראית עייפה ושמוטב שתנוח ותשתה משהו, לפני שתמשיך בנהיגה. היא סירבה, כי רכב צבאי הוא משאב נדיר שמחכים לו בבסיס ומיהרה להחזיר אותו".

''אני שומעת דפיקות בדלת", משחזרת מיכל את הרגע הנורא בו קיבלה את הבשורה. ''באו נציגים של הצבא ושאלו אם יש לנו בת בשם רחלי, ואם היא משרתת בבקעה, וללא הודעה מוקדמת – בישרו לנו שנהרגה. אני היא זו שהלכה לזהות אותה. עמדו על כך שאתבונן היטב, כי באותה תקופה אירעו לא מעט טעויות בזיהוי. היא נראתה לי ישנה, מלבד מספר שריטות על פניה''.

ואז – מגיעה ההתמודדות עם האובדן, שאינה זהה אצל אף אדם. יש מי שמספרים, מדברים, רוצים לחלוק את הזיכרון. יש מי שמסתגרים, מדברים בלי לומר את הדברים מפורשות. לפעמים השבר הוא עד כדי כך גדול, שמשפחות מתפרקות. מיכל החליטה לאסוף את עצמה ולדבר, לספר, להנציח. ''שלוש פעמים בשבוע אני פוקדת את חלקת הקבר. יש בה פרחים טריים וחיים, לא קקטוסים. עברתי דירה, קרובה לבית העלמין הצבאי. אנשים הזהירו אותי שאראה את חלקת קברה מחלון הבית מדי יום, אבל אלוהים כנראה רצה אחרת ובנו בין הבניין שלנו לבין בית העלמין עוד מגדלים, המסתירים את הנוף. אבל אני קרובה. החדר שלה פתוח. אני מדברת, אני מספרת. אני פוגשת חיילים ותלמידים ומספרת על רחלי ועל נושא תאונות הדרכים. אני עושה את זה כל השנה, אבל יום הזיכרון הוא היום המיוחד הזה, שמשתתפים בטקסים – השנה אני פוגשת באותו יום את הילדים המקסימים של בית הספר נווה במדבר, שהשתתפו בפרויקט בו כתבו לה מכתבים.

''ההתמודדות עם השכול שונה מאדם לאדם ואנשים מתנהגים אחרת. היו שאמרו לי לא לעבור דירה, כי 'היא לא תמצא את הבית בתחיית המתים', ואני הסברתי לה שהבית הוא היכן שחדרה נמצא, גם בבית אליו עברנו. חדרה של רחלי קיים, הוא לא סגור, הוא מארח אנשים, חברים, חיילים, תלמידים".

מיכל קורסיה (צילום: דני בלר)


''בעלי הוא בעל אופי מאופק יותר ובתחילה היה לו קשה מאוד להתמודד, גם כשהנכדים ביקרו אותו פניו היו עצובות ואני עמדתי על כך שלמען הנכדים הוא יחייך. אם צריך, שיעשה הצגה של חיוך. היה לי חשוב להמשיך ולא להישבר. היום הנכדים האלה גדולים והם שואלים על רחלי. בכלל, אנשים שואלים ואני למדתי לנסות ולתרום באמצעות שיתוף הסיפור האישי, גם למניעת תאונות הדרכים"


לדעת לשמור גם על חיוך

''בעלי הוא בעל אופי מאופק יותר ובתחילה היה לו קשה מאוד להתמודד, גם כשהנכדים ביקרו אותו פניו היו עצובות ואני עמדתי על כך שלמען הנכדים הוא יחייך. אם צריך, שיעשה הצגה של חיוך. היה לי חשוב להמשיך ולא להישבר. היום הנכדים האלה גדולים והם שואלים על רחלי. בכלל, אנשים שואלים ואני למדתי לנסות ולתרום באמצעות שיתוף הסיפור האישי, גם למניעת תאונות הדרכים", מספרת מיכל.

מדי שנה היא עורכת אזכרה לבתה ומקפידה להתקשר לכל חבריה, אחד אחד. ''יש מי שבאים ויש שקשה להם מאוד ונמנעים מלהגיע. מי שקשה לו אני לא כועסת, אני מבינה, אני יודעת איזה קושי הוא חווה, אבל אני מתקשרת לכולם, חשוב לי מאוד''.

בדרך כלל, מי שמדליקות את אבוקת הזיכרון הן רעיות שכולות, או אימהות שאיבדו את יקיריהם בפעילות מבצעית. באחד הטקסים העירוניים ביום הזיכרון, משתתפת, רעיה שכולה, חשה לא בטוב ולא הייתה יכולה להגיע. רחלי נקראה ברגע האחרון להחליף את האישה וסיפרה את סיפור חייה לבאים. היא הותירה רושם עז וראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', שיגר אליה מכתב מרגש.

אמנם הימים שלקראת יום הזיכרון, והיום עצמו, הם ימים קשים לכלל ישראל ובייחוד למשפחות השכולות – אבל אלה הימים בהם מיכל תפתח את ביתה. "אנשים באים, חברים, מכרים, אני אארח אותם, אנחנו נשב, נדבר. חשוב לי לא רק לספר את סיפורה אלא גם לדבר עם חיילים על נושא הבטיחות בנהיגה. זה נותן לי את הכוח להמשיך, אני רואה את האהבה ואת ההקשבה של כולם. מאז המקרה אני מתנדבת פעילה ומרצה בפני חיילים ותלמידים על נושא הבטיחות בדרכים. זו דרכי להנציח".

כתבות שיעניינו אותך...
תגובות

End of content

No more pages to load