• 12 דצמבר 2017

מניהול כלכלי לניהול כללי: קבלו את מנכ"ל התיאטרון אורן אהרוני

למעלה מעשור הוא מוביל את תיאטרון באר שבע להצלחה ארצית. איש-כספים שבא מהעולם העסקי-פיננסי ואומר שאת ההתרגשות והסיפוק מכל הצגה מצליחה בתיאטרון אי אפשר לתרגם ל'שורת רווח'

צילום: עידן אסלן

גם לו יש את אותה 'שריטה' שאיתה חיים באהבה, 'חיידק התאטרון' שדבק בו עוד מנעורים. למעלה מעשור הוא מוביל את תאטרון באר שבע להצלחה ארצית (תוצר של תכנית הבראה יסודית שעליה 'ניצח') איש-כספים שבא מהעולם העסקי-פיננסי ואומר שאת ההתרגשות והסיפוק מכל הצגה מצליחה בתאטרון אי אפשר לתרגם ל'שורת רווח'. הרווח שלו הוא הערך המוסף שיש בניהול מוסד חשוב וייחודי כל-כך, מעצם העיסוק היומיומי באתגר ניהולי שהוא גם אתגר אמנותי שמרומם את הנפש ואת הקהילה. 

כשאתה מדבר על תאטרון באר שבע יש לך ברק בעיניים, לא של מנכ"ל אלא של 'מורעל'

"אני יליד באר שבע, כיום גר ב'להבים'. גדלתי בבית עם ערכי אהבת הארץ, זיקה למסורת, בית מאוד שורשי. יש לי ארבעה בנים, אני מכוון אותם לתרומה למדינה ולקהילה, שיחיו חיים של ערכים, כך הוריי חינכו אותי. מהרגע שהגעתי לתאטרון ה'חיידק' הוא חלק ממני. ה'ברק' הזה הוא גם חלק בלתי נפרד מהתפקיד. אני אוהב תאטרון מילדות, יש מי שאומר שגם בי 'יושב' איזה שחקן חבוי. בהצגת הסיום של תיכון מקיף ד' שיחקתי בתפקיד הראשי, זה היה על הווי בית הספר. ביימה אותנו אז מרגלית סטנדר (אמא של אחת התלמידות בשכבה) שהייתה שחקנית מוכשרת, ממקימי תאטרון באר שבע. בסיום ההפקה היא אמרה לי "בוא לתאטרון באר שבע, אתה צריך לשחק. אז הנה אני בתאטרון היום, סוג של סגירת מעגל".

צילום: עידן אסלן


"אני הכי הארדקור 'הפועל באר שבע', לפעמים מתלוצץ עם אסי רחמים למי יותר מנויים ל'הפועל' או לתאטרון"


אתה איש כספים, מה בין ניהול עסק פרטי/ציבורי לבין ניהול תאטרון שהוא גוף אמנותי?

"אני כמעט 12 שנים בתאטרון באר שבע, משנת 2006. לפני התאטרון הייתי בעולם העסקי. יש לי תואר בניהול עסקי ומשאבי-אנוש מאוניברסיטת בן-גוריון ותואר שני במנהל ומדיניות ציבורית, הסמכה והכשרות שונות בניהול כספים, ייעוץ מס ופיננסים. במגזר העסקי בראש סדר העדיפויות עומדת 'שורת הרווח'. בתאטרון יש את הערך המוסף המיוחד, את ה- Vibe הזה של קסם, הניחוח האמנותי, ה'משהו' הרוחני הזה שכולם סביבך נושמים וחיים אותו. השילוב של שחקנים, הצגה, אולם מלא, קהל שמוחא כפיים בסוף כל הפקה - לזה יש ערך מוסף שאין באף מקום אחר, וזה תוצר שאי אפשר להסביר אותו באף 'שורת רווח'. כשאני רואה את החוויה שהתאטרון מעניק לאנשים, זה נותן לי סיפוק אדיר. התאטרון הוא עמותה/מלכ"ר, לא עסק רגיל, ויחד עם זה התאטרון הוא עסק לכל דבר. כמובן שיש שוני בין ניהול עסק 'רגיל' לבין ניהול תאטרון, אבל בסופו של דבר זה עסק: מדובר בכ-70 משפחות של עובדי התאטרון, וכ- 50 שחקנים שמתפרנסים כאן, יש בזה ניהול כלכלי, ויש בזה ניהול הון-אנושי, ובסוף ישנה 'שורת הרווח' כמו בכל עסק. זו מערכת עם עובדים, משכורות, אנשים, כספים, שיווק. בסופו של דבר, כתאטרון אנחנו נבחנים על שני האספקטים: על איכות אמנותית ועל ניהול כלכלי איתן. לכל מי שעובד בתאטרון יש את ה'משהו' הזה שאנחנו קוראים לו כאן 'השריטה', החיידק הזה שכל מי שנושם תאטרון חי אותו. מי שאין לו את זה, לא יחזיק כאן. כולם מגויסים וכולם חיים תאטרון 24/7".

צילום: עידן אסלן

כשהגעת לתאטרון באר שבע לפני יותר מעשור הובלת תהליך הבראה, ספר על זה

"הגעתי לתאטרון בעקבות שתי פניות שקיבלתי משני אנשים שונים (שלא ידעו האחד על פניית השני) שניהם האמינו שאני זה שיתאים להוציא את התאטרון מה'בוץ', מהמשבר הכלכלי שבו היה נתון אז. התאטרון היה אז ממש בשאלת-קיום, על סף סגירה, נלחם על הישרדותו . היה אז גירעון מצטבר של כמעט שישה מיליון ש"ח מול 'גילגול' מחזור של כ-16 מיליון ש"ח ,שזה אומר כמעט חדלות-פירעון. מי שקראו לי אז לתפקיד היו אשר גרינבאום שהיה יו"ר ההנהלה הציבורית (ומנכ"ל כי"ל) ורוביק דנילוביץ, שהיה אז הסגן של טרנר ומחזיק תיק החינוך והקשר עם מוסדות התרבות בעיר. היה לי ברור שאני נענה לקריאה הזו. נעניתי לאתגר באהבה, מתוך אידיאולוגיה, זה היה עבורי הרבה יותר ממשרה חדשה, אלא גם חלק משליחות אישית ואכפתיות כלפי התאטרון והעיר שבה גדלתי. תאטרון באר שבע הוא 'גוף' שנחשפתי אליו כילד, חלק מהילדות שלי כאן, מוסד שתמיד היה אחד מעמודי התווך של העיר, ולדעת שאני יכול לעזור ולשקם אותו כלכלית זה היה עבורי אתגר משמעותי, מקצועית ואישית. אני בנאדם משימתי שמחפש אתגרים. נכנסתי לתפקיד, בניתי תכנית-הבראה, שכללה גם מהלכים כואבים, זה לא היה 'קוסמטי', אלא חיתוך בבשר החי. כל עובדי התאטרון שיתפו פעולה והתגייסו לתהליך ההבראה, מעובדי המשק ועד למנכ"ל (שהיה אז נתן דטנר, ומאוחר יתר שמוליק יפרח) והצלחנו להחזיר את הספינה ל'חוף מבטחים'. התאטרון כיום הוא מוסד-שהבריא. והרחיב פעילות. כיום פועלים במסגרתו ארבעה גופים: הפרינג', 'גודמן', התאטרון לילדים בניהולה של איילת בראל וכמובן תאטרון באר שבע עצמו. היקף הפעילות של תאטרון באר שבע כיום הוא סביב ה- 30 מיליון ₪ בשנה (כולל הכל: קופות, מנויים, אגודת הידידים) ועדיין, אנחנו אף פעם כאן לא נחים על 'זרי הדפנה'. כל יום הוא אתגר".

כיום התאטרון מאוד מצליח, גם ברמה הארצית, יש תקציבים יש אגודת ידידים, ויחד עם זה, עדיין לא קל תקציבית...

"התאטרון היום במקום אחר לגמרי, עמדנו בתכנית ההבראה ומאז אנחנו עובדים בצורה מבוקרת, מאוזנת וטובה. לצד ההבראה הכלכלית הצלחנו לבסס הצלחה אמנותית בלתי מתפשרת. תאטרון באר שבע הוא כיום התאטרון הטוב ביותר בארץ, כן, בארץ! מה שרואים אצלנו על הבמה (ברמת הפקה, תפאורה, תלבושות, תאורה, משחק) לא רואים בשום מקום אחר. יחד עם זה, עדיין יש קשיים. ככלל, התרבות בישראל פועלת בסביבה של חוסר-וודאות. אנחנו היום בסוף אוגוסט, ורק לפני שבוע הוגדר לנו מה יהיה התקציב-המשוער לשנת 2017 שעוד מעט מסתיימת. וגם התקציב שהוגדר הוא עדיין לא מספר-סגור שאפשר לקבוע 'עם נעץ על הלוח', מדובר בהערכות, באומדן לא-סופי. אני יכול לציין לטובת העניין שכאן הניסיון בשטח עוזר: היכולת להתנהל ביעילות מול הגופים השונים גם בתנאי חוסר-וודאות: משרד התרבות, העירייה, התורמים, אגודת הידידים וכו'. אני כמנכ"ל מעורב מאוד בתכנית השיווקית של התאטרון, שהיא אספקט משמעותי ביותר בהצלחה שלנו".

צילום: עידן אסלן


"בעונה החדשה נצא עם המחזמר 'סוליקא', תככב בו הזמרת נסרין קדרי, הפקה מושקעת ומרגשת"


אז איפה באה לידי ביטוי הצהרת הכוונות של מירי רגב, למשל, על 'ניוד' יותר תקציבים לפריפריה ולסיוע לגופים שמחוץ ל'מעגל השמנת' של תל-אביב?

"מערכת היחסים שלנו עם משרד התרבות ועם השרה היא טובה מאוד. השיח המרכזי שלה הוא על תמיכה משמעותית במוסדות הפריפריה ובגופי התרבות שמחוץ לתל-אביב. במבחן התוצאה בשנת 2017 עדיין לא ראיתי שינוי תקציבי מהותי, אבל אני אופטימי, חלוקת ה'עוגה התקציבית' עדיין לא הסתיימה, השנה עוד לא נגמרה. חשוב לי ,למשל, שכל שחקן שלמד כאן ב'גודמן' יוכל להצליח כאן ולהתפתח כאן מבלי שיצטרך לעבור למרכז בשביל 'לעשות את זה בגדול'. גם לא כל שחקן מתחיל יכול להרשות לעצמו לשכור דירה בתל-אביב, 'לקרוע' את עצמו במלצרות בלילה ולרוץ כל יום מאודישן לאודישן בלנסות להתדפק על דלתות התאטראות במרכז, כשאין לו בטחון קיומי. חשוב לי שיהיה שוויון-הזדמנויות. למה למחזאי מקומי מוכשר ומבטיח יש כאן תנאי-פתיחה פחות אטרקטיביים מאשר למחזאי כמו מיטלפונקט במרכז?! כאן נכנס התיעדוף-התקציבי.    חשוב גם לדעת: אותנו מחויבים להיות 'תאטרון נוסע', והתקציב שלנו הוא (גם) ניגזרת של העובדה הזו. אני חייב להציג גם מחוץ לבאר שבע, ואני לא מתפשר על איכות ההפקה כשאני יוצא מבאר שבע, לא מוריד אביזרי תאורה או תלבושות, לא מצמצם כלום, הקהל מחוץ לעיר מקבל את מאתנו את אותה חוויה באותה רמה גבוהה, וזה אומר עלויות. תאטרון באר שבע הוא גם חלק מהקהילה המקומית, הוא פועל ויוצר בעיר ומפעיל יוזמות בקהילת העיר והנגב. למשל, אנחנו חלק מפרויקט ה'מצויינות' שמופעל בעיר, יוזמה של חפצי זוהר סגנית ראש העיר ומחזיקת תיק החינוך. כששחקן צומח כאן ונשאר כאן אז הוא ממשיך לתרום לקהילה כאן. כשתאטרון 'הבימה' מגיע לאופקים, לצורך הדוגמא, אז הוא מגיע לאופקים, נותן הצגה, משאיר חוויה וחוזר למרכז באותו הערב. אנחנו מחוללים כאן תרבות-בשטח, שנבנית כאן ונשארת כאן על בסיס יומיומי ולאורך זמן".

יש התפתחות תרבותית משמעותית בבאר שבע, ממש 'בירת הזדמנויות-התרבות של הנגב', לא רק כסיסמה, אלא כמשהו גדול שאכן מתרחש בשטח: להקת 'קמע', הסינפונייטה, הפרינג', גודמן, הפועל באר שבע, המופעים ב'משכן', פסטיבלים, ועוד...

"באר שבע נמצאת בעידן של רנסאנס תרבותי. תאטרון באר שבע מוביל את מגמת הפריחה התרבותית הזו, הוא הקטר של זה. מגמת השגשוג הזו מתאפשרת כמובן גם הודות לרוביק דנילוביץ ששם את סוגיית התרבות על סדר היום שלו ובראש סדר העדיפויות של העיריה. זה חלק גדול מסיפור ההצלחה, שהעירייה מכירה בחשיבות של תרבות בעיר ומגויסת לנושא. הקשר עם רוביק הוא יוצא מן הכלל, כך גם עם הגזברות, עם סגנית ראש העיר חפצי זוהר ועם אבישג מנכל"ית העירייה. בעירייה מבינים שהיצע תרבותי עשיר הוא אספקט חיוני שחשוב להעניק לתושבים, חלק מהותי מאיכות החיים של התושבים. העירייה גם נוכחת לראות שהתאטרון מתנהל כראוי ובהצלחה והיא מסייעת לנו בהתאם. כל שקל שהעירייה נותנת לנו מצדיק את עצמו פי כמה וכמה. אני רואה בפריחה התרבותית בעיר הצלחה של כולנו, של כל מנהלי מוסדות התרבות בעיר ולא מרגיש שהם מתחרים בי, גם אם מובן שבאופן עקיף יש תחרות. מדובר באנשים מוכשרים ויוצאי דופן, חדורי שליחות ואמונה. יש בינינו שיתופי פעולה וכולנו מבינים שזה לטובת העיר ותושביה (בתחום התאטרון לבדו בארץ יש 7 תאטראות רפרטואריים, לא כולל את ה'אידיש שפיל', שנלחמים על הצגת 'מרכולתם' בכ-150 היכלי תרבות ברחבי הארץ) נכון שזה לא שלכל משפחה בעיר יש עכשיו תקציב תרבות שהוכפל. לאותה משפחה באותו התקציב יש עכשיו הרבה יותר אופציות-בחירה משהיו לה בעבר. אפילו כאן ב'משכן', במקום שבו התאטרון יושב, יש תחרות על הכיס של הצופה, עם היצע מופעי המחול והמוסיקה שמגיעים ממרכז-הארץ או מחו"ל. תושב באר שבע יכול היום לבחור בין מופע באמפי, בקונכייה, במשכן, לתערוכה במוזיאון, לפסטיבל ב'עתיקה', לקונצרט של הסינפונייטה, לבין הצגה בפרינג',ב'גודמן' או בתאטרון – יש לו מגוון עשיר. גם ההישגים המדהימים של 'הפועל באר שבע' בניהולה המעולה של אלונה ברקת, גם זה חלק מהשגשוג התרבותי. כולנו מבינים שכל 'מעטפת התרבות' הזו תורמת לפריחה של באר שבע והנגב".

תאטרון עדיין נתפס כ'משהו' אליטיסטי, לא מדיום שפונה לכל העם

"תאטרון באר שבע בפירוש רואה עצמו ככזה שפונה לכולם. המטרה שלנו היא להנגיש את החוויה הקסומה והחשובה הזו לכל ילד ולכל תושב. זו גישה שהתבססה עוד בתקופה של שמוליק יפרח, שבה ה'משולש הניהולי' (אני כסמנכ"ל כספים, רפי ניב כמנהל אמנותי ויפרח כמנכ"ל) הצליח ל'פצח' איזו נוסחה, להגדיל משמעותית את מספר המנויים. שמוליק יפרח שהוא באופיו גם יזם וגם איש-אמנות, ידע לשלב את הכוחות הנכונים. גם בהקמה של 'גודמן' תמכתי בו ככל שיכולתי, האמנתי בחזון ובדרך. כיום, בעבודה המשותפת שלי עם רפי אנחנו יודעים לקבל החלטות שיהיו נכונות-אמנותית ושגם תתאפשרנה תקציבית. אנחנו מחויבים לאיכות-אמנותית. לרפי יש Say אמנותי מובהק משלו, שמזוהה עם מצוינות בלתי מתפשרת, הוא מתייחס לבמה כאל בית-מקדש. לדעתי הוא המנהל האמנותי הטוב ביותר בארץ, חי ונושם את היצירה, יוזם, חושב, רעב. הוא גם מבין את הצורך לפעול במסגרת ריאלית של תקציב-נתון. אנחנו פועלים בהרמוניה ו'מחוץ לקופסה'. תכנית השיווק של התאטרון כיום היא לא שגרתית, הצלחנו 'לפצח' קהלים חדשים שקודם בכלל לא התקרבו לתאטרון ולמגזרים שבעבר בכלל לא עבדנו מולם. הצלחנו לבסס תמהיל אמנותי מנצח, להרכיב רפרטואר מעולה, מגוון, שפונה לכל תושב ותושב, לבוגרים ולוותיקים, למשפחות צעירות ולסטודנטים, לילדי-גן ולתלמידי בתי הספר. 'הנפקנו', למשל, מנוי לתלמידים שהעירייה מסבסדת, בעלות של חמישים שקלים בלבד, שבמסגרתו ניתן לראות כמה הצגות שרוצים. ובאמת הציבור ככלל 'מצביע ברגליים'. כל זה תוצאה של מערך רב-זרועות".צילום: עידן אסלן


"אני רוצה שמחזאי או שחקן מכאן יזכה לאותם תנאי-צמיחה כמו שמתאפשרים במרכז"


להיות מנכ"ל תאטרון זה אומר גם לעבוד עם אנשים מוכשרים שיש להם הרבה 'אגו' בדרך-כלל...

"אוהו...אגו יש כאן בלי סוף. ב DNA שלי אני בנאדם בלי אגו. אני מונע מאהבה לעשייה, לא מאגו. איש של דרך ושל עבודה. כשאתה מתנהל מתוך הוגנות ואכפתיות כלפי אנשים ולא מתוך אגו, אז אוטומטית זה מוריד את מפלס 'משחקי האגו' מולך. אני לא חלק מזה. האחריות שמונחת על כתפיי מעצם התפקיד מניעה אותי עניינית ולא כוחנית. אחריות לכך שהמנגנון ינוהל בהצלחה וימשיך להיות מקור פרנסה לעשרות משפחות. אני מודע לרגישות של המקצוע ולעובדה שלשחקן בישראל, לרוב, אין ביטחון כלכלי ושהוא חי בחוסר-וודאות במובן הזה. מי שבחר להיות שחקן בחר לעצמו חיים לא קלים. אני מתמקד ב'לחזק את השורות'. בסוף זה פרנסה של משפחות. מה שכן, במסגרת תפקיד המנכ"לות אני נדרש לחשיפה, להתראיין, להיות ב'פרונט', משהו שמטבעי אני לא בוחר. אבל אני מבין שזה חלק מהעניין ולומד להשתלב".

מאז שאתה מנכ"ל, האם החוויה שלך בתאטרון כצופה היא אחרת?

"ברור שהתפקיד מחדד ראייה. היום אני בוחן כל הצגה שאני רואה ב'עין פנורמית', ער לדברים שפעם בכלל לא הסתכלתי עליהם כצופה. יש לי כאילו ראייה-מחודשת במובן הזה. אני יודע להסתכל גם מהזווית של הצורך-האמנותי, רפי לימד אותי את הסוג הזה של התבוננות. אני מסתכל יותר מגבוה, כמו ממעוף-ציפור ובוחן גם את האלמנט האמנותי וגם את האלמנט ההפקתי-שיווקי, אלו בעצם שני היסודות שעליהם מבוסס תאטרון, מתקיים ומצליח. כל הצגה שיוצאת היא סוג של 'בייבי' שלי. בימים אלה אני מאוד נרגש לקראת ההצגה הראשונה שמועלית במסגרת תפקידי כמנכ"ל - "בוא תכיר את אבא". זו התרגשות טיפה אחרת מתמיד".

גורם משמעותי פעיל למען התאטרון הוא אגודת ידידי התאטרון, ספר על חשיבות פעילותו

"אגודת הידידים היא גוף חשוב מאוד לתאטרון, ופעילותה מבורכת. הרעיון להקמת האגודה היה בזמנו לא מובן מאליו, 'אגודת ידידים' זה משהו שמתקשר עם מוזיאונים גדולים, מוסדות 'משומנים', אלפיון עליון, אליטיסטי מאוד. אבל היוזמה הברוכה הצליחה, האגודה הוקמה ואנחנו גאים בה. חברי האגודה, שרובם מהקהילה העסקית בעיר ובנגב, מניעים כאן עשייה תרבותית ותרומה משמעותית לקהילה. זה מחבר אותם לתאטרון ולמה שקורה בעיר תרבותית, מבסס תחושת שייכות וגאווה ומעצים את התאטרון על כל רוחב פעילותו".

איך אתה מתייחס לתופעת ה'סלבס', אותם כוכבים-מפורסמים, שלפעמים מוחתמים לתאטראות לתפקידים משמעותיים? תום אבני, למשל, שמשחק בתאטרון באר שבע


"תום הוא דווקא לא דוגמא נכונה לזה. הוא שחקן מוכשר מאוד שלמד משחק ו'עשה דרך' שנים והגיע עם 'קבלות' רציניות. הוא גם מתרגם מעולה ויתרגם לנו מחזות לעונות הקרובות. הוא כן פנים מוכרות, אבל ממש לא בקונטקסט של 'הכוכב התורן'. חלק מגיוס הכוחות לתאטרון כולל גם רכש שחקנים מוכרים או שמות מפורסמים, אבל אני אגייס אותם רק אם הכישרון שלהם ישרת את התאטרון. לדוגמא, לעונה הקרובה אנחנו יוצאים עם המחזמר 'סוליקא', שתככב בו הזמרת נסרין קדרי. היא לא שחקנית, אבל היא זמרת מעולה והכישרון שלה משרת באופן נפלא את המחזה. אני יכול לקבל מנסרין את מה שההפקה של 'סוליקא' צריכה, והחתמנו אותה לזה בשמחה ובגאווה. אני מודע לעובדה ששחקן שלמד משחק 3-4 שנים יכול להיות מתוסכל מהעובדה שלוקחים לתפקיד משמעותי 'סלב' מפורסם שלא למד משחק במקום שילהקו אותו. אבל כיום זה חלק מהמשחק, תרתי משמע, אנחנו פועלים (גם) בעולם של שיווק. תראי את גל גדות, אישה יפהפייה שהגיע לטופ של הוליווד דרך התחרות של מלכות-היופי בישראל. נכון שהיא עשתה דרך בקולנוע עוד לפני 'וו'נדרוומן', אבל תחילת 'הפריצה' שלה בעבר לא הייתה בעקבות לימודי משחק. צריך גם להבין שהיום שחקן בשביל להתפרנס צריך להיות מולטי-טאלנט ולפעול בכמה מדיומים: תאטרון, טלוויזיה, קולנוע. הוא צריך להיות ורסטילי. אני שואל את עצמי לא פעם האם מתוך חממות בתי הספר למשחק יכולה היום לצמוח ה'גילה אלמגור הבאה', אם יצמחו לנו בארץ עוד כישרונות בסדר-גודל של אורנה פורת, מרים זוהר, יוסף שילוח, יוסי כרמון, שייקה אופיר, חיים טופול - כאלה 'נפילים'...אני לא בטוח. גם היום יש כישרונות גדולים ,כמובן, אבל זה סוג אחר של עומק ו'שאר רוח', כל הסביבה התרבותית השתנתה. בכל מקרה, בתאטרון באר שבע כל בחירה שלנו מתבצעת קודם כל משיקולים של התאמת הכישרון לתפקיד".

יש מי שיאמרו שהעיסוק בתאטרון הוא בריחה, שהרחוב והחיים כאן כל-כך אינטנסיביים ושיש בזה 'אסקפיזם', אבל אולי זה בעצם בדיוק ההיפך: לפעמים התאטרון דווקא מניח 'זכוכית מגדלת' על היומיום...

"אנחנו חיים במדינה שבכל שעה משדרים בה מהדורת-חדשות, חיים 24/7 במציאות לוחצת, אני מאמין שמשהו באינטנסיביות הזו 'שורט' אותנו קצת. התאטרון הוא פסק-זמן מהטירוף הזה, הוא לא בריחה, הוא אי של שפיות. הוא מקרב להבנת החוויה האנושית. תאטרון רפרטוארי אמור לשקף תמונת-מראה של החברה שבה הוא פועל. אם אני מצליח לתת לקהל שעתיים של הנאה, של מחשבות והתרגשות, חוויה שמוציאה אותו קצת מהשגרה ומתדלקת לו את הנשמה, עשיתי את שלי. הליכה לתאטרון היא יום-חג, טקס: נערכים אליה מראש, מתלבשים יפה, נכנסים ל'מוד' אחר, רגוע וקשוב יותר, מורידים את ה'סטרס' היומיומי. אני מאמין שחוויית התאטרון (והתרבות בכלל) עושה אותנו אנשים טובים יותר".​​​​​​​

מגזין ברנז'ה אוקטובר, ראיון חגיגי ובלעדי


"אם אני מצליח לתת לקהל שעתיים של הנאה, של מחשבות והתרגשות, חוויה שמוציאה אותו קצת מהשגרה ומתדלקת לו את הנשמה, עשיתי את שלי"


ומה אצלך מחוץ לתאטרון, בזמן הפנוי?

"אני מאוד מגוון בבחירות שלי, מאוד אוהב מוסיקה, שירי 'ארץ-ישראל של פעם' והלהקות הצבאיות, וגם ים- תיכוני, אייל גולן, שרית חדד, אוהב את 'התרנגולים', פתוח להמון ז'אנרים. אני אוהב קולנוע (במיוחד עלילתי וסרטי מתח) מאוד אוהב לקרוא, מת על התנ"ך, אשתי נעמה מורה לתנ"ך. מאז שהייתי ילד אהבתי לקרוא תנ"ך ובתיכון אפילו הגברתי לימודי תנ"ך וכימיה ל'בגרות'. אני משפחתי מאוד, ארבעת הבנים שלי 'מורעלים' על המדינה, אנחנו גם מטיילים הרבה. אני מאוד אוהב כדורגל, הכי הארדקור 'הפועל באר-שבע'. כנער שיחקתי בנבחרת-הנוער, שם גם הכרתי את רוביק ומשם החלה החברות האישית שלנו. היום ב'טרנר' אני ביציע הדרומי, אוהד 'צפוף'. לפעמים אני ככה מתלוצץ עם אסי רחמים על למי יש יותר מנויים – ל'הפועל' או לתאטרון".

מה חשוב לך שיקרה בתאטרון בראייה קדימה?

"אני ורפי מגבשים רפרטואר חדש ומרגש. העונה הקרובה תהיה יוצאת-דופן, מבחינת נושא-הגג גולת הכותרת תהיה אהבה. התאטרון לילדים שייסדנו בניהולה של איילת בראל הולך להפתיע ולרגש ולקרב כל ילד לאהבת הבמה. 'סוליקא' לדעתי הולך להיות 'הדבר הבא'. מדובר במחזמר מושקע, עם עלילה מרגשת, שירים נפלאים. זה מבוסס על אגדה, כזו מן מיתולוגיה-מרוקאית, על הנערה היהודייה מטנג'יר-שבמרוקו, סוליקא, שמתאהבת בבן של האמיר ונדרשת להתאסלם כדי לממש את אהבתה, אבל מסרבת ונשארת נאמנה ליהדותה. (אגב, הקבר של סוליקא במרוקו הוא ממש אתר עלייה-לרגל עד היום) נסרין קדרי בתפקיד "חורה" השכנה, מביאה את כשרון-השירה והייחודיות הבימתית שלה להפקה, ואין לי ספק שזה הולך להיות משהו מיוחד מאוד (כתבו את המחזמר תאיר סיבוני ומאור סבג, רפי ניב מביים) אני תקווה שתאטרון באר שבע ימשיך לעשות את התאטרון הטוב ביותר בארץ, שנמשיך להשתבח ושנהיה תמיד מחוברים לקהילה. שהתאטרון ייתן לקהילה ויקבל ממנה השראה בהפריה הדדית, שימשיך להיות עוגן-תרבות מרכזי בעיר ובנגב".

כתבות שיעניינו אותך...