• 21 אוקטובר 2017

'השורדים האמיתיים של החיים': מה קורה לחיילים בודדים אחרי השיחרור?

סיפור חייהם הנוגע ללב של חייל וחיילת בודדים, שלחמו בכוחות גדולים מהם על מנת לשרת בצה''ל: ישראל היה נער מנותק שהסתבך עם החוק וחלה. יהודית היא בת למפוני גוש קטיף שיצאה בשאלה וגורשה ממשפחתה

עם החיילים בסדיר, אבל גם אחרי השיחרור (צילום: יחד למען החייל)

כל עוד חיילי צה''ל נמצאים בשירות סדיר, יש להם מעטפת שירות. הצעירות והצעירים משרתים שנות שירות, מי בקרבי, מי במערכים תומכים, מי במנהלה, יש הפטורים מסיבות בריאותיות ובוחרים לשרת, יש מי שנלחמים להעלות פרופיל, בסופו של דבר, כל אחד מהם יעשה את המקסימום לתרום כמיטב יכולתו וכישריו למערכת.
אבל כשהחיילים משתחררים בתום שירותם, הם הופכים לאזרחים לכל דבר ועניין. המציאות הכואבת היא שלא תמיד בחיים האזרחיים יתחשבו בתרומה הגדולה שלהם לצבא ויש לא מעט מצבים בהם חיילים שנתנו את הנשמה למדינה, נזרקים לרחוב, פשוטו כמשמעו. הם ממהרים לגלות עד כמה החברה אטומה למצוקותיהם.

סיפורו של ישראל, שנלחם להיות לוחם

ישראל (מפאת צנעת הפרט שמו המלא שמור במערכת), בן 21, לוחם בגולני גדוד 13, נולד והתגורר רוב חייו באשדוד, כיום תושב הנגב, הוא בן למשפחה חרדית הרוסה וקשת יום, עם אב מכה שהתעלל באימא ובילדים. בגיל 14 הוריו התגרשו והילדים נשארו בחזקת האימא, שגידלה אותם בגפה. עובדת היותו חייל קרבי אינה ברורה מאליו, לא כששומעים את סיפור חייו. 
"בבוקר חיכינו לערב ובערב חיכינו לבוקר רק כדי לא להיפגע מהאיש הזה שקראנו לו אבא", אומר ישראל.  "אני הבכור משבעה אחים וכאשר הגיעו הגירושים, התוצאה המיידית הייתה פריקת עול קיצונית מהדת, בהתחלה כתוצאה מחיינו בצל אב מכה וחינוך כפוי ואח"כ הגיעה הדרך לרחוב בהעדר אוזן קשבת ומכילה".

"אימי שתחיה הייתה צריכה בעיקר לבחור ביני ואורח חיי החדש אותו אימצתי לבין "קלקול' שאר האחים. אני לא שופט אותה חלילה, היא חוותה אלימות לא פחות מאתנו ובגיל 35 הייתה בלי מקצוע, בלי עתיד או סיבה לקום בבוקר. היא גידלה את 8 ילדים כמו לביאה פצועה, ללא מזונות וללא שום תמיכה של שום גורם. ההיפך: שמו לה מקלות בגלגלים, כולם ניסו להקשות עליה. באותה תקופה חשבתי שאולי אצא מהבית וזה יהיה לרווחת כולם".

ישראל בדירתו. מסלול חיים לא קל, עם הרבה תקווה (צילום: יחד למען החייל)

קשיים ועוד קשיים: ישראל מסתבך עם החוק ושוקל לשים קץ לחייו

מכאן, סיפור חייו של ישראל הולך ומסתבך: הוא נעצר על ידי המשטרה מספר פעמים בשל עבירות שביצע. המפגש עם הרחוב היה לו להלם, מהר מאוד הוא נפגש עם עולם הסמים והפשע. כנער חרדי שנפלט מהמסגרת הוא חשב שזוהי דרכו היחידה לשרוד. החיים ברחוב הובעילו אותו לזה שבגיל 16 הוא הסתבך במקרה של אלימות קשה בעקבותיו  הועבר לחלופת מעצר בבאר שבע. אלא שבחלופת המעצר פגש עוד בחורים במצבו ועוד מעולם הסמים והפשע. לקח לו זמן רב ללמוד דברים בסיסיים, כמו התנהגות בחברת אנשים אחרים, להגיד "תודה" וכדומה. עובדת סוציאלית במסגרת הטיפולית סייעה לו ללמוד להתמודד עם עצמו, אך היו לו עליות ונפילות והדבר הגיע לכדי ניסיון לשם קץ לחייו. "הסמים והאלימות במסגרת הזו היו עניין שבשגרה, ופעם אחר פעם נפתחו נגדי תיקים במשטרה".  השינוי האמיתי החל כאשר התנתק סופית מהשכונה בה היה גר. 

​​​​​​​לקח שלוש שנים, עם המון תחנות קשות בדרך, על מנת שהצליח להתנקות מעברו לסגור את כל התיקים שהיו תלויים כנגדו. העובדת הסוציאלית ממש אימצה אותו והוא הצליח להבין כי בעולם של פשע אין ממש עתיד. 

חלם להיות לוחם ואז מתגלה גידול בגופו

השנה הראשונה בדרכו החדשה הייתה ממש קשה. הוא החליף לא פחות מ-12 עבודות, בעיקר בגלל הקושי שלו לקבל סמכות. העובדת הסוציאלית התלוותה אליו בתנדבות, שכן כבר לא הייתה צריכה ללוות אותו. ואז - חל מפנה, אחד מני רבים בחייו: הוא מוצא עבודה בסוכנות ביטוח בראשון לציון ומגלה שעבדוה ממש תפורה עליו ואפילו עושה בה חיל. 

רק דבר אחד היה חסר לו, על מנת להיות אזרח מהשורה: שירות צבאי. בהתחלה ביקשו להעמיד אותו למבחן והוא גויס כחייל בודד לחוות השומר, במסגרת מה שנקרא חיילי מקא''ם. רק לאחר שהצבא ובעיקר, המאבחנים, היו בטוחים כי הוא באמת עשה שינוי בחייו, הוא הועבר לגדוד כפיר. לאחר הטירונות, הוחלט כי ייצא לקרוס מ''כים. 

כאן, חל מפנה נוסף בחייו, הכי לו צפוי: לאורך כל מסלול ההכשרה התלונן ישראל על שיעול כרוני וכאבים עזים בחזה.אף אחד לא טרח באמת לבדוק את תלונתו, מתוך מחשבה שחיילים מחפשים תמיד להוציא פטורים. צילום רנטגן אישר את הגרוע ביותר: בבית החזה שלו שכן גידול, שלא הייתה דרך לדעת אם הוא שפיר או ממאיר. פירוש הדבר, היה כי ייאלץ לעזוב את המסלול הצבאי. רק כאשר הרופאים הבטיחו לו כי ייטפלו בענייניו באופן אישי, הוא הסכים לעבור את הניתוח, שארך שמונה שעות. "המנתח ועמותת 'בית חם לכל חייל' הפכו עולמות בשבילי ודאגו לי מול הגופים הנוקשים בצבא והשאירו אותי בר''ם 2 לעוד כמה חודשים לפנים משורת הדין. הייתי צל של עצמי. בקושי יכול לזוז וכמעט לא יכול לדבר, אך נגד כל הסיכויים הייתי נחוש לחזור ולסיים את מה שהתחלתי ולחזור לשרת כלוחם".


"לא הייתי צריך הרבה כדי שמתנדבי האגודה למען החייל יעזרו לנו, כתבתי בקשה בווצאפ לציפורה חלפון שמיד ארגנה את הדברים והגיעה עם המתנדבים אלינו לדירה, זה לא ברור מאליו. היא מלווה אותנו וזמינה לנו, זה מחמם את הלב ונותן לנו בטחון למרות שעוד רגע אנחנו פושטים את המדים" 


ישראל וויתר על הפטור משירות, חזר לשרת כלוחם, נלחם בוועדות הרפואיות ושירת כנהג ביחידת דובדבן וגם כלוחם. בימים אלה הוא  מסיים שלוש שנות שירות כחייל בודד. ישראל ושניים מחבריו, שהם חיילים בודדים שכרו דירה בבאר שבע. הם פנו ליו"ר מתנדבי סניף האגודה למען החייל בבאר שבע ציפורה חלפון וסיפרו את סיפורם. שתפו את הקשיים הכלכליים והמנטליים האישיים, ציפורה ומתנדבי יחד למען החייל החליטו להרים את הכפפה בשיתוף פעולה עם יו"ר המרחב תא''ל (מיל.) משה אלוש ומנהל המרחב אל''מ אפי מישוב אשר גייסו עבורם את כל הריהוט והדברים הנדרשים על מנת שיוכלו להתגורר בדירה מסודרת. "לא הייתי צריך הרבה כדי שמתנדבי האגודה למען החייל יעזרו לנו, כתבתי בקשה בווצאפ לציפורה חלפון שמיד ארגנה את הדברים והגיעה עם המתנדבים אלינו לדירה, זה לא ברור מאליו. היא מלווה אותנו וזמינה לנו, זה מחמם את הלב ונותן לנו בטחון למרות שעוד רגע אנחנו פושטים את המדים" 

אפי מישוב. כל יום פוגשים חיילים בודדים הזקוקים לסיוע (צילום: יחד למען החייל)
מנהל המרחב אפי מישוב: "לצערי בכל יום או פוגשים מקרים דומים של חיילים בודדים שנאלצים להתמודד עם מציאות עגומה, הצבא נותן פתרון במהלך שנות השירות ולאחר מכן אותם חיילים מקבלים ליווי נוסף משך כמה חודשים, אך לאחר מכן הם נאלצים להתמודד לבד עם המציאות הקשה".

"יחד עם מתנדבי האגודה למען החייל, אנחנו משתדלים לשמור על קשר עם אותם חיילים בודדים שפונים אלנו על מנת לקבל עזרה, לחלקם אנחנו מוצאים עבודה ומנסים לתת מענה עד כמה שאפשר למרות שהם כבר לא בשירות".

באשר לישראל: הוא מביט קדימה, יודע שמחכה לו תקופה לא פשוטה מחוץ לצבא, אבל הוא נחוש להצליח ללמוד משפטים ולהגשים חלום כנגד כל הסיכויים.

יהודית, בת למפוני גוש קטיף, חווה משבר אמוני

יהודית (שמה המלא שמור במערכת) נולדה  ביישוב עצמונה, ממפוני גוש קטיף, בת להורים חרדים. לאחר כמה חודשים ביישוב, הם עברו להתגורר בדימונה, אביה עבד כרב בישיבה בעיר משך רוב שעות היום ואימה הייתה בבית, ללא תעסוקה.  המשפחה הייתה מחוסרת אמצעים וגידלה ארבעה ילדים בתנאים קשים.

המשבר שבפינוי מגוש קטיף גרם ליהודית משבר אמוני גדול: "הגירוש מגוש קטיף היה עבורי חוויה טראומטית שפיתחה אצלי כעס גדול כלפי אלוהים. באותה תקופה התחלתי להתרחק נפשית מהעולם הדתי למרות שעדין הייתי כלפי חוץ דתיה לכל דבר. במהלך השנים האלה היחס של הוריי הפך קשה עד כדי אלימות מילולית ופיזית".

"התחלתי לברוח לתקופות קצרות מהבית והייתי מסתובבת ברחוב רק כדי להתחמק מהוריי. הייתי בורחת וחוזרת מספר פעמים יישנה אצל חברות ולפעמים ברחוב חיכיתי כל כך לסיום התיכון על מנת שאוכל להתרחק מהבית ולמצוא לעצמי פתרון אחר".  לקראת סיום כיתה י"ב יהודית הייתה חייבת להחליט בין שירות לאומי דתי לשירת צבאי רגיל:  "בלחץ הוריי נאלצתי לבחור בשירות לאומי דתי,  למרות רצוני להתגייס לצבא". 
"התחלתי שירות לאומי ביוקנעם כמה שיותר רחוק מהבית. שם, התחלתי להתרחק סופית מהעולם הדתי גם כלפי חוץ. בלי שהורי ידעו יותר מידי לאחר כמה חודשים החלטתי שאם גם ככה אני לא מנהלת אורח חיים דתי, אין סיבה שלא התגייס לצבא. הבנתי שלצורך כך אני חייבת לשתף את הוריי והתחלתי להכין את הקרקע".  

יהודית רצתה להתגייס, הוריה אמרו לה: "תבחרי בין משפחתך לצבא"

הוריה הגיבו קשה לבשורה: הם הבהירו לה חד משמעית שתצטרך לבחור בין הבית והמשפחה לבין הצבא וחייה החדשים . לאחר וויכוחים קשים וכואבים יהודית מחליטה שהיא לא מוותרת ומתגייסת גם בלי תמיכתם. 

‌"התחלתי תהליך גיוס לבדי, התקבלתי לתפקיד של משקית ת''ש והתגייסתי. באותה תקופה עדיין התגוררתי אצל הוריי למרות הקושי. השהות שם הפכה לבלתי אפשרית: כל הזמן צעקות ואיומים מצד הוריי ובשל כך,לאחר כחודש הבנתי שאני לא יכולה יותר.
ארזתי תיק גדול שמתי בו את כל מה שיכולתי ויצאתי מהבית, התקשרתי למפקדת והסברתי לה מה קרה, היא סידרה לי לינה בבית החייל בבאר שבע, שם התגוררתי במשך רוב השירות הצבאי, בניתוק גמור מהורי מאז שעזבתי ללא תמיכתם והתעניינותם במה שקורה איתי".

יהודית. למרות הקשיים, בחרה לשרת שירות מלא (צילום: יחד למען החייל)

"‌לאחר מספר חודשים התקשיתי להישאר בתפקיד הת"ש מכיוון והייתי בלי תמיכה או יכולת לעבוד ולהכניס לעצמי כסף למחיה ועדיין לא הוכרתי בעיני הצבא כחיילת בודדה".

"כעת, לאחר שירות צבאי קשה וארוך, אני לקראת סוף השירות וקיבלתי מהצבא הזדמנות ללמוד לימודי תעודה של בודק תוכנה, במימון מלא של הצבא. אני מאוד מקווה להמשיך בלימודים ולהצליח. כרגע אני מתגוררת  בדירה בשכונה ד' בבאר שבע, מתנדבי האגודה למען החייל סניף באר שבע הרימו את הכפפה ונרתמו לעזור כדאי שאתחיל את החיים האזרחיים כמו שצריך".

יש מי שדואג לחיילים כמו יהודית וישראל, הלא הם השורדים האמיתיים של החיים

מנהל המרחב באגודה למען החייל, אפי מישוב:
"לצערי בכל יום או פוגשים מקרים דומים של חיילים בודדים שנאלצים להתמודד עם מציאות עגומה. הצבא נותן פתרון במהלך שנות השירות ומשך כמה חודשים לאחר מכן, אותם חיילים מקבלים ליווי נוסף ולצערי, בתום התקופה,  הם נאלצים להתמודד לבד עם המציאות הקשה. אנחנו ביחד עם מתנדבי האגודה למען החייל סניף באר שבע, משתדלים לשמור על קשר עם אותם חיילים בודדים שפונים אלינו על מנת לקבל עזרה, לחלקם אנחנו מוצאים עבודה ומנסים לתת מענה עד כמה שאפשר למרות שהם כבר לא בשירות".

יו"ר מתנדבי האגודה, ציפורה חלפון, ויו"ר המרחב משה אלוש ומנהל המרחב אפי מישוב, היו בדירתה של יהודית ודאגו כי תקבל את כל שזקוקה לו.

יו"ר מתנדבי האגודה למען החייל, ציפורה חלפון: "זכיתי להכיר חיילים לוחמים אמתיים. הם השורדים האמתיים של החיים. אני בקשר יום יומי איתם, הפון שלי פתוח עבורם בכל שעה. אני משתדלת ביחד עם מתנדבי יחד למען החייל סניף באר שבע המדהימים לעזור לכל החיילים גם המשוחררים. אני יודעת שהצבא לא יכול לתת מענה של דיור אחרי השחרור לכל הבודדים וזה באמת קשה ומתסכל אבל אנחנו במרחב דרום מנסים לעזור עד כמה שניתן"

כתבות שיעניינו אותך...