• 26 ספטמבר 2017

בית המשפט פסק כי תושבי אל ערקיב ישלמו מאות אלפי שקלים על פינויים

לא פחות מ-100 פעמים פונו אנשי הכפר הבלתי מוכר אל ערקיב מאדמה שטענו לבעלותה. כעת הם יצטרכו לשלם למדינה מאות אלפי שקלים הוצאות פינוי

נער בהריסות הכפר אל ערקיב (צילום: עמנואל ילין / נחלת הכלל)

בית משפט השלום בבאר שבע, השופט עידו רוזין, פסק לטובת המדינה, בתביעה להשבת הוצאות פינוי, סך של כ-262,000 שקלים והוצאות שכר טרחה בסך 100,000 שקלים בגין עלויות פינויים חוזרים ונשנים של הנתבעים משבט אבו מדיעם, אשר פלשו למקרקעי ציבור בבעלות המדינה באזור המכונה "אל ערקיב". אנשי אל עראקיב חוזרים וטוענים, לאורך השנים, כי הקרקע שייכת להם ואף ציינו ברשותם ניירת המעידה על כך, מפני קום המדינה. 

היישוב בדואי שוכן כ-10 קילומטרים צפונית לבאר שבע, בסמוך ליישוב גבעות בר ולא הרחק מרהט. האזור בו נמצא היישוב מיועד ליעור על ידי קרן קיימת לישראל,  להקמת "יער השגרירים" הצמוד ליער "טלויזית האלוהים" הנמצא צפונית מאל-עראקיב. בעקבות החלטת קק''ל ב-2010 היישוב פונה ונהרס על ידי המדינה אך תושביו חזרו והקימו אותו מחדש מספר פעמים רב. בסיומו של מאבק משפטי ארוך בין המדינה ובין שבטים בדואים, פסק בית המשפט העליון במאי 2015 כי מדובר באדמות מדינה המיועדות לשימוש ציבורי.

לטענת אנשי שבט א-טורי הם ישבו באזור בהתיישבות חצי-נוודית כבר בתקופה העות'מאנית. לאחר הקמת המדינה קיבלו ראשי השבט את השלטון הישראלי ואף השתתפו בבחירות ובשנת 1951 הם פונו מהמקום בצו המושל הצבאי, לטענתם תוך הבטחה שהפינוי הוא זמני בלבד. באותה תקופה הועברו הבדואים בנגב לאזור הסייג שבין באר שבע, דימונה וערד. הרשויות הכחישו את קיומה של הבטחה כזו, ואמרו כי האזור מעולם לא היה מאוכלס ביישוב קבע בדווי.

לטענת המדינה, הנתבעים, 34 במספר,  חזרו ופלשו מאז שנת 1999 מספר רב של פעמים למקרקעין בבעלות המדינה בנגב והקימו עליהם עשרות מבנים למגורים ומחסנים. הנתבעים עשו זאת חרף פסקי דין חלוטים של כל הערכאות, במסגרת צווי הפינוי שהוצאו נגדם, אשר קבעו כי הנתבעים הינם פולשים וכי עליהם להתפנות מהמקרקעין בהיותם אדמות מדינה.  

לטענת המדינה, כוחות אכיפה בדרום בניהול רשות מקרקעי ישראל, נאלצו להשקיע משאבים רבים לצורך פינויים של הנתבעים מהקרקע ובכלל זה נדרשו כוחות משטרה בהיקפים משמעותיים על מנת להבטיח את הפינוי ואת שמירת שלום הציבור, וזאת לאור מאבקם של הנתבעים על מנת למנוע פינויים מהמקרקעין. מאות שוטרים, עשרות פקחי הסיירת הירוקה, וכלי רכב כבדים מסוגים שונים נדרשו לצורך הפינוי המורכב מתא שטח גדול.

בעקבות פינויים אלה הגישו רשות מקרקעי ישראל, משטרת ישראל והסיירת הירוקה, באמצעות פרקליטות מחוז דרום (אזרחי), תביעה כספית לבית משפט השלום כנגד הנתבעים להשבת עלויות פינוי וזאת בגין נזקים והוצאות שנגרמו להם בעקבות ביצוע פינוים חוזרים ונשנים של הנתבעים מהמקרקעין הנ"ל. על אף שבמרוצת השנים פלשו הנתבעים למקרקעין מעל מאה פעמים, הוגשה התביעה הנוכחית בגין שמונה פינויים ספציפיים שבוצעו במהלך שנת 2010.

פסק הדין הנוכחי ניתן כנגד 6 מהנתבעים, לאחר ששאר הנתבעים, במסגרת ההליך שהתנהל, חתמו על הסכמי פשרה עם המדינה לתשלום סך כולל של כ-320,000 שקלים (שניים מהנתבעים נפטרו ולכן התביעה נגדם נמחקה).
בית המשפט בפסק דינו חייב את 6 הנתבעים שנותרו לשלם למדינה הוצאות פינוי בגובה 262,346 שקלים ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית 286,406 ₪. כמו כן חויבו הנתבעים בתשלום הוצאות משפט בסכום של 100,000 שקלים.
סה"כ מכוחם של כל פסקי הדין במסגרת התביעה שהוגשה, יעבירו הנתבעים לקופת המדינה סכום כולל של כ – 600,000 שקלים, בתוספת הוצאות משפט בגובה 100,000 שקלים.

בפסק דינו, קיבל בית המשפט את טענות המדינה כמעט במלואן, דחה את טענות הנתבעים כי המדינה לא הייתה מוסמכת לפנותם, ועמד בצורה חד משמעית על זכותה של המדינה כבעלת דין אשר "רשאית גם רשאית להגיש תביעה כספית נגד אזרח זה או אחר...". בית המשפט קבע כי: "ככלל, זכותה של המדינה לתבוע נזקיה היא זכות קנויה, וזאת במנותק מפעולותיה כריבון, כפוף להוכחת יסודות העוולה. מדיניות זו ראויה במיוחד שעסקינן בכספי ציבור עליהם מחויבת המדינה לשמור". בית המשפט פסק כי "התנהגותם של הנתבעים בפלישות החוזרות והנשנות, למרות שקיבלו דרישות לפינוי מחוברים וצווי סילוק יד מלמדות שעליהם לשאת בתוצאות מעשיהם שכן התנהלותם זו גרמה למדינה נזקים נשוא התביעה".

עוד נפסק ביחס להתנהלות הנתבעים בפרשה זו כי: "יש לזכור שלא מיוחסות לנתבעים הוצאות שנגרמו בגין פלישה בודדת, שכן בעניינינו במרוצת השנים פלשו הנתבעים עשרות פעמים למקרקעין, באופן מגמתי והם חוזרים ושבים עד היום לפלוש למקרקעין תוך עצימת עיניים באשר לנזקיה של המדינה", וכי "בזמן אמת נקבע כי התנהלות הנתבעים נגועה בחוסר תום לב, כן נקבע כי הנתבעים פלשו למקרקעין וכי משך שבע שנים הם ממרים ומפרים בשיטתיות את צווי הערכות השיפוטיות לכל דרגותיהם המורים להם לפנות את המקרקעין. אמירות אלה מדברות בעד עצמן".

לעניין הוצאות המדינה והנזק שנגרם לה נפסק כי "בית המשפט השתכנע שהתשתית הראייתית שהניחה המדינה בשאלת הנזק, ברורה ומשכנעת ויש בה כדי להרים את הנטל המוטל על המדינה להוכיח את הנזקים שנגרמו לה", וזאת באמצעות הגשת ראיות רבות ובכללם – חוו"ד, מסמכים ועדויות. מנגד נקבע כי "הנתבעים לא הביאו כל ראיה וניסו, ללא הצלחה להפריך או להחליש את הראיות שהגישה המדינה". 
גם ניסיונם של הנתבעים להטיל דופי בשיקול הדעת של המשטרה לעניין היקף הכוחות – נדחה, תוך שנפסק כי לא הוכחה ראשית ראיה לפגם בשיקול הדעת הרחב של המדינה/ המשטרה כרשות מנהלית כיצד לעשות שימוש במשאבים העומדים לרשותה, וכי ההחלטות בדבר היקף הכוחות "נבחנו ונבדקו ביסודיות". 

לאחר שביהמ"ש פסק כי הוצאות המדינה הוכחו במלואן, נקבע כי על הנתבעים לשאת בהן "ביחד ולחוד" היות ומדובר בנזק שאינו ניתן לחלוקה. בסופו של יום, כיוון שבהליך נותרו 6 נתבעים שלא חתמו על הסכמי פשרה (מתוך 34 נתבעים) סבר בית המשפט כי לא יהא זה הוגן שאותם 6 נתבעים יישאו בנזק שנגרם ע"י כלל הקבוצה, ולכן - בנסיבות העניין הורה לחייב אותם ב-20% מעלות הפינויים.

פסק הדין נחתם במסר החשוב הבא: "בשולי הדברים, אציין כי האוכלוסיה הבדואית שלובה באוכלוסיית מדינת ישראל מאז הקמתה והיא מהווה חלק אינטגראלי של חברה הישראלית. לא ניתן להתעלם מכך שאותם אזרחים הפולשים לאדמות המדינה הם פורעי חוק. פלישות החוזרות והרבות יש משום התרסה נגד שלטון החוק, תוך זלזול בעקרונות היסוד של שיטתנו ותך סיכון חיי-אדם. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם גם מכך כי לפחות בחלקה נובעת מציאות זו ממצוקה. מצוקה, קשה ועמוקה ככל שתהא, אינה יכולה להצדיק הפרת חוק. הפרות חוק, שימוש באלימות ופגיעה בשלטון החוק – הן כולן דרכי פעולה שלא ניתן לקבל במדינת חוק מתוקנת..." 
מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי) נמסר לאחר פסק הדין:

"התביעה במהותה הינה תביעה לקיום שילטון החוק, לשמירה על הסדר הציבורי ולאכיפה של פסקי דין של בתי משפט שונים. התביעה נועדה להרתיע את מי אשר מפרים את החוק, פולשים לאדמות מדינה, ומזלזלים בצווים ו/או בפסקי דין הקובעים כי עליהם לפנות את המקרקעין.  המסר של התביעה ופסק הדין ברור – מי אשר יפלוש לאדמות המדינה וייאלץ את המדינה להשקיע משאבים לצורך פינויו, יישא בעלויות הפינוי".

התביעה הוגשה ונוהלה על ידי עו"ד גלי צימרמן – חדאד ועו"ד לירון שי מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי) ובסיוע וליווי רשות מקרקעי ישראל, משטרת ישראל (לוחמי יחידת יואב של משטרת המחוז הדרומי) והסיירת הירוקה.

כתבות שיעניינו אותך...