הכבאי מספר אחד בבאר שבע: סיפורו המדהים של מפקד התחנה אלי פרץ
מפקד תחנת כיבוי נגב, הממוקמת בבאר שבע, טפסר אליהו פרץ, נושם, תרתי משמע, את לוחמת האש מאז היה ילד במעברת באר שבע. "כולנו גרנו בצריפי עץ, שמפעם לפעם היו עולים באש. ואז, כשהיו מגיעים הכבאים, אנחנו הילדים, היינו מוקסמים. מרוב סקרנות היינו מסתובבים להם בין הרגליים, רוצים לראות הכל. אז, בגיל 7, התאהבתי בלוחמת האש. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
טפסר פרץ, אלי כמו שכולם קוראים לו, בן 57, גאה להעיד על עצמו שנולד, התחנך וגדל בבאר שבע. יש לו אהבה ענקית לבאר שבע ולנגב, אותה מנחיל ללוחמיו. בלי אותה אהבה, קשה להשלים את המשימות בפניהן עומדים, מדי יום, כמה פעמים ביום, לוחמי האש בתחנה. אלי פרץ למד ביסודי בבית ספר בית יעקב ובתיכון בבית ספר עמל. 35 שנה הוא בשירות: "עברתי את כל השלבים, מכבאי רגיל, דרך רב כבאי, מפקד צוות, עברתי קורס קצינים, את כל ההשתלמויות האפשריות בארץ ובחו"ל, השתתפתי, ביחד עם הלוחמים, במקרי הצלה רבים, תוך כדאי סיכון חיים".
"אני לא יודע איך להודות לאלוהים שאני כבאי במקום העבודה הזה. עד יום מותי אודה למקום הזה, שהחזיר לי את החיים ונתן לי את הכוח להחזיק את כל המשפחה שלי, שיהיו אנשים שפויים ולא יכנסו למרה שחורה"
פרץ מעיד על עצמו כי היה בלאגניסט חסר גבולות. אחד שיעשה מה שהוא ורק הוא חושב לנכון. אבל השנים מיתנו אותו וגם התחנות בחייו הכניסו בו רגישות ותבונה גדולות.
לוחמת אש היא לא מקצוע מנותק. היא נוגעת ברכוש ובעיקר, בחיים של כולנו. לוחם אש אינו יודע אף פעם את מי יפגוש בזירה. זו תחושה שמלווה את כלל הלוחמים והמפקדים לאורך כל דקה בקריירה שלהם ומעצבת את אישיותם. "המפגש הראשון שלי עם אירוע קשה, שחרוט לתמיד בזיכרון שלי, הוא תאונה קשה בה היה מעורב אבא שלי. הייתי לוחם אש יחסית חדש, עם וותק של חצי שנה, והוציאו אותי כחלק מצוות, על מנת לטפל בתאונה בכביש באר שבע-ערד. הודיעו לנו כי באחד העיקולים הדרדר רכב לתהום. ברכב היו שני הרוגים ופצוע. רק במהלך החילוץ התברר לי שזה אבא שלי, בנימין. רצתי להוציא אותו דרך החלק האחורי של הטנדר וראיתי שלצידו היו שני עובדים, בחורים בדואים, ללא רוח חיים. לא קלטתי שזה אבא שלי, עד שתוך כדי החילוץ שמעתי אותו קורא בשמות של רבנים. אני לא יודע עד היום, מאיפה מצאתי את הכוחות לחלץ אותו מהזירה הקשה. אמבולנס שהגיע למקום הבהיל אותו לבית החולים. עשיתי משהו שלא עושים, עזבתי את הזירה כשנשארים שם לוחמים אחרים והמפקד וטסנו לבית החולים. לבית החולים הגיע העוזר של המפקד דאז, טפסר אבנר מרדכי. הוא ראה שמדובר באבא שלי ולא אמר דבר. הוא ביקש, שכאשר המצב של אבי יתייצב, אגש למפקד התחנה. הייתי בטוח שהמעשה שעשיתי, להציל את אבא שלי בכוחות שהיום אני מבין היו על אנושיים ולרוץ איתו לבית החולים, יעלה לי במקום העבודה".
"אחרי יומיים בערך, אבא שב להכרתו ומצבו התחיל להתייצב. הגעתי לתחנה ומפקד המשמרת ביקש ממני לעלות למפקד. הייתי בהרגשה שאני הולך לקבל מכתב הפסקת עבודה. נכנסתי למפקד, שאחרי כמה משפטים, שאלות כמו מה שלומך וכו', הופתעתי לקבל ממנו מכתב. הוא רק ביקש ממני לפתוח את המכתב במשרד שלו. כאשר פתחתי הוא אמר לי, שאני הכבאי הראשון שמקבל קביעות בתחנה אחרי חצי שנת עבודה בלבד".
"יוסי פריינטי ניגש אליי, מחבק אותי ואומר לי באוזן, צועק 'רצחו את עידן בטעות'. סירבתי להאמין, ביקשתי לראות את בני. הרי זה היה רכב אחר מהרכב איתו יצא. כל השוטרים, כל הקצינים, היו עם דמעות בעיניים. ראיתי את בני. התחלתי להשתולל ולצעוק".
"מאז, עברתי הרבה אירועים ב-35 שנה. הספקתי להיפצע, לחזור לשירות, לעבור את כל סולם התפקידים ולראות דורות חדשים של לוחמי אש".
קורה לא אחת, שבאזור מתרחש אירוע ושמועות מתחילות לצוף ברשתות החברתיות ודרך הוואצאפ. אנשים רוצים מידע, עיתונאים לוחצים להיות הראשונים לפרסם. אלי פרץ רואה, קודם כל, את העניין האנושי, את הכאב של מי שחוו את האירוע בזירה, את העובדה שייתכן שגם פצועים קשה או הרוגים נמצאים בזירה וקרוביהם אינם יודעים. הוא מנחיל את הערך הזה לכל מי שעובד תחתיו. גם הדובר של התחנה, אדיר נעים, שעומד הכן בכל שעות היום, לא מוציא פירור מידע, עד שמעל לכל ספק סביר, ניתן לפרסם את הדברים מבלי לפגוע בכבודם של הנפגעים.
אלי, אתם, לוחמי האש, חווים אירועים שלעתים הם הקשים ביותר שאדם יכול לחוות. כשלוחם שיוצא לזירה עלול לפגוש שם גם חברים קרובים, גם בני משפחה. בסופו של דבר הופכים לחסינים, כאשר עומדים מול משפחות הנפגעים?
"חוויתי בחיי שתי אבידות קשות: הבן שלי והאחיין שלי. בן אחי, גולן פרץ ז"ל, נהרג בתאונת דרכים בשנת 1992. כבאי מהתחנה יצאו לזירת התאונה בעקבות קריאה ואני הייתי בבית, ביום מנוחה. בשנים ההם לא היו פלאפונים, לא היה אינטרנט. הדרך היחידה להודיע לי שקרה משהו היא להגיע אליי הביתה. הם קיבלו הודעה ממד''א, שיש הרוג בתאונה. הם באו אליי, אבל לא היו מסוגלים להוציא מילה מהפה. כל מה שעשו זה להושיט לי את תעודת החוגר שלו ואת השרשרת עם הדיסקית שלו, מבלי לומר כלום. אין לך מילים ואין מה שמחסן אותך מפני הכאב".
"לא מפיצים צילומים אלא לאחר שעברו בדיקה, לא מוציאים מידע אלא לאחר שאין ספק שמי שצריך לקבל את ההודעה המרה, קיבל אותה".
הפעם השנייה בה אלי פרץ חווה קבלת בשורת איוב, הייתה קשה מאוד וכואבת באופן בלתי יתואר. בנו עידן, זיכרונו לברכה, נרצח. רוצחו לא נתפס עד היום. "ב-7 בינואר, 2009, הגעתי לתחנה בשעות הערב, אחרי יום של אירועים תחת אש, בעוטף עזה, בעיצומו של מבצע עופרת יצוקה. היית מפקד משמרת, כל לוחמי האש גיוסו בשל המצב. בסביבות השעה 20:00, בני עידן מתקשר אליי ואומר לי שהוא רוצה שאתן לו כסף ללכת למסעדה עם חברתו. אחרי עשר דקות הגיע לתחנה עם החברה שלו. הוא היה מתנדב פה מאז היה צעיר, כל הלוחמים אהבו אותו מאוד, אהבו להתלוצץ איתו, להסתחבק איתו, הוא היה אוהב להצחיק אותם. הוא גדל כאן, בתחנה. אהב כל דבר שקשור בלוחמת אש. כשהיה קצת גדול אהב לדאוג ללוחמים לכל מיני צ'ופרים, הייתה חברות של ממש. נתתי לבני את הכסף, אמרתי שלום לחברתו והם נסעו.
אחרי כמה דק' שמעתי ברשת של המשטרה שיש יריות בכניסה לעיר. לתומי, אינסטינקטיבית, אמרתי לעצמי 'אוי, מסכנים. עוד פעם ירו בעבריין'. אני שומע הודעה ברשת שיש בזירה הרוג ופצוע. עליתי לקומה העליונה בתחנה. סגן ראש משמרת מתקשר אליי והיות והוא מכיר את הבן שלי והבן שלו חבר טוב של בני, הוא אומר לי במכשיר המירס 'תתקשר לעידן'. "מה קרה?", שאלתי והוא אומר לי "תתקשר לעידן, הוא רוצה אותך". סגן מפקד המשמרת ידע, בנו ידע, אבל איש לא היה מסוגל להודיע לי.
"לא מפיצים צילומים אלא לאחר שעברו בדיקה, לא מוציאים מידע אלא לאחר שאין ספק שמי שצריך לקבל את ההודעה המרה, קיבל אותה"
"הייתה לי הרגשה לא טובה. מועקה כזו. שוב התקשרתי לטלפון של בני והוא לא ענה. התקשרתי לאשתי הביתה ושאלתי אותה אם עידן בבית, והיא השיבה שהוא יצא אליי. היית לי הרגשה מאוד מאוד קשה. הסגן שלי סידר את כל העניין, איך הוא מביא אותי למצב שהוא שולח אותי לשם. הוא יצא לזירת הרצח בלי להודיע לי. למרות שהוא מחויב להודיע לי. כשהגיע הוא ווידא שזה הבן שלי. המוקדנית בתחנה הודיעה לי שהמשטרה ביקשה להגיע עם תאורה. אני יוצא למקום, בדרך אני מקבל הודעה מהמשטרה ביקשו לא להפעיל סירנות ואורות אדומים. בדיעבד הסתבר לי שהכול היה תוכנית של הסגן שלי על מנת לגרום לי להגיע לשם".
"כשהגעתי למקום, החניתי את הרכב. כל קציני המשטרה באו לכיוון שלי. ברקע אני רואה את מפקד התחנה יוסי כהן, לימים מפקד מחוז ירושלים, בוכה. אתה צריך להבין, אנחנו עובדים ביחד בזירות, בשיתוף פעולה. יוסי פריינטי ניגש אליי, מחבק אותי ואומר לי באוזן, צועק 'רצחו את עידן בטעות'.
סירבתי להאמין, ביקשתי לראות את בני. הרי זה היה רכב אחר מהרכב איתו יצא. כל השוטרים, כל הקצינים, היו עם דמעות בעיניים. ראיתי את בני. התחלתי להשתולל, לצעוק. ביקשתי שידאגו לאשתי, שהייתה לבד בבית. השוטרים ליוו אותי עד הבית. נכנסתי. מתברר שכולם ידעו, חוץ מאשתי. כשהיא ראתה אותי, היא התחילה לצעוק".
אתה יודע מה קרה, מי רצח את עידן?
"היום אני יודע שהוא פגש בחור, שאני לא מכיר בכלל, שביקש ממנו לבוא איתו לאן שהוא. הוא השאיר את חברתו במסעדה ויצא איתו. אחרי קילומטר נסיעה, חסמו אותם ברכב וירו בהם. הרוצחים לא נתפסו עד היום. אני עובד מול המשטרה ויודע כמה הם משתדלים והרצח חוזר אליי בכל פעם שמודיעים שנתפסו חשודים, אולי אלה הרוצחים של הבן שלי. לא רק אותי זה מחזיר, אלא גם את אישתי, ריימונד, עימה אני נשוי מזה 33 שנה".
"ביום הארור והשחור ההוא, כל הבית, שהיה בית לתפארת מדינת ישראל, משפחה לתפארת, הופך למשפחה שחורה".
"אני לא יודע איך להודות לאלוהים שאני כבאי במקום העבודה הזה. עד יום מותי אודה למקום הזה, שהחזיר לי את החיים ונתן לי את הכוח להחזיק את כל המשפחה שלי, שיהיו אנשים שפויים ולא יכנסו למרה שחורה".
"במסגרת החזרה שלי המהירה לעבודה, לאחר שקיבלתי ייעוץ מאנשים שחוו אסון דומה, הדבר הראשון שביקשתי זה לשמור על הלביאה בבית, אשתי. אני לא מסוגל ללכת עם אשתי לבית עלמין, לא מסוגל לעמוד מולה. כל אחד מאיתנו הולך לבד לבית העלמין.
עם כל מה שקרה, גיליתי פה את האנושיות שיש בכבאים. בזמן צרה אתה יודע מי עומד לצדך. מה שעשו כל כבאי התחנה, לא בגלל שהכירו אותי, ראו בית שעלול היה להתפרק ודאגו לכל.
כשאתה מגיע לאזכרה הראשונה, פתאום אתה מגלה מי עשה מה ואיך כולם דאגו לכל דבר ועניין. זה משמעות המושג 'משפחת הכבאים'. אמנם ישנה היררכיה, אבל יש לי תחושה שאני אב המשפחה הזו".
"לצער כולנו, מיכאל נפטר. נתתי הוראה, לאחר שקיבלתי את האישור של הממונים עלי, שיעשו לו הלוויה ממלכתית: כבאיות נסעו ברחבי העיר עם אורות דלוקים וסירנות, מלווים אותו בדרכו האחרונה.
האירועים שעיצבו את חייו
שני האסונות שפקדו את משפחתו נחרטו היטב בתפיסת עולמו של אלי פרץ ובהוויה של התחנה בבאר שבע: "רק מי שעבר אסונות כאלה, יכול להבין את סערת הרגשות של אנשים בזירת אירוע ואת הצורך ברגישות, בהתחשבות באותם אנשים".
תחנת באר שבע, למרות היותה אחת העמוסות בארץ, מצוחצחת למשעי. אין מה להגיד: כלים יפים, חלקם המילה האחרונה בתחום הכיבוי. אמצעי תקשורת משוכללים, לרבות תקשורת לוויינית מהדור האחרון, שפועלת גם אם במקרה אסון, קרסו הרשתות הסלולאריות. כיום כל הדרישות המקצועיות של התחנה זוכות למענה מיידי. בין כלי הכיבוי המשוכללים, לבין הכבאים שעסוקים בתחזוקה או בבדיקה של ציוד כזה או אחר, צדים את עניינו שני פריטים: עץ זית עליו תלויים קסדות כבאים וכבאית קטנה. העץ בא להזכיר את אחוות הכבאים, שכולם כאיש אחד כשיש אירוע. כולם שווים, כולם ענפים של אותו עץ.
הכבאית הקטנה מיועדת לילדים. אחד הכבאים לקח קלנועית והפך אותה למיני כבאית. ילדים מגיעים לתחנה ולוחמי אש יוצאים לקהילה, בכל הישובים הנגב, בהם הישובים הבדואים. הם מעבירים הדרכות לזהירות מפני אש, למניעת דליקות, הילדים זוכים ללבוש מדי לוחם אש ולומדים המון. לילדים זו חוויה, ללוחמי האש, בהם אלי פרץ, זו הרגשה נהדרת של נתינה. תחנת באר שבע פעילה מאוד בקהילה.
באחד האירועים האלה, אלי פרץ פגש את מיכאל. קצין בכיר אחר אמור להיות באירוע ונבצר ממנו ואלי פרץ השתתף בו. בין מאתו הילדים, הוא מבחין בילד לבוש במדי כבאי, עם מטף גב. קראו לו מיכאל. הוא ניגש אליו ודיבר עם אימו. מיכאל מאוד אהב את לוחמי האש ואת המדים קיבל מתנה ממשלחת אמריקאית שביקרה בעיר. "משהו בילד הזה נגע בי עמוק בפנים. ילד מקסים, חכם בצורה בלתי רגילה. כשראיתי אותו, כאילו ראיתי את בני עידן ז"ל. ביקשתי מאימו כי התחנה תאמץ אותו. עיניו התמלאו אור, כשהוא היה רואה אותנו, או מבלה בתחנה. מיכאל סבל ממחלה נדירה, עימה התמודד מאז היה קטן מאוד. באחד הימים מצבו הדרדר והוא הובהל לבית החולים. עזבתי הכל וטסתי לשם. לא רצו לתת להיכנס אליו, מחשש לזיהומים. הוא היה במצב לא טוב, כמעט מוסר הכרה. כשהוא שמע את הקול שלי, הוא התעורר, ביקש שיכניסו אותי אליו. הוא פתאום נעור לחיים, משהו שלא לאימא שלו ולא לרופאים היה הסבר. אני יצאתי משם עם דמעות בעיניים, לכולם היו דמעות בעיניים".
"לצער כולנו, הוא נפטר. נתתי הוראה, לאחר שקיבלתי את האישור של הממונים עלי, שיעשו לו הלוויה ממלכתית: כבאיות נסעו ברחבי העיר עם אורות דלוקים וסירנות, מלווים אותו בדרכו האחרונה. כשהובא למנוחות בבית העלמין, עמדנו כולנו, סביב הקבר הטרי והצדענו לו. זה חלק מההוויה שלנו. כל כבאי שלא תשאל בתחנה, חווה ועובר מקרים קשים. כולם, ללא יוצא מהכלל, אנשים מסורים. יש לנו בתחנה אנשים בני כל הדתות וכל העדות. בדואים ויהודים. מרוקאים, אתיופים, רוסים, עולים וותיקים. כולנו ביחד. אין פה אפליה. אין פה הבדלים".
אחד הלוחמים ישב לטפל בציוד שלו: "כל יום, מדי יום, אנחנו חווים דברים. לא רק שריפות. לפעמים, אלה ילדים שנפלו לבורות מים, דבר שקורה ביישובים הבדואים. צריך לחלץ לפעמים גופת ילד. או גופת מבוגר. לעתים אתה מגיע לזירה קשה, לבית שאדם בו נפטר לפני ימים ויש צורך לפרוץ את הדלת. איש שנתקע על גג. תאונת דרכים. אירוע עם חומרים מסוכנים בו אתה יודע שכל שנייה יכול לקרות משהו בלתי צפוי. אתה לא חושב על פחד. אתה לא חושב על עצמך. אתה חושב כיצד אתה מציל אחרים".
הכבאים הם משפחה אחת גדולה. באירועי השריפות בצפון, צוותים יצאו מבאר שבע והנגב לסייע לעמיתים בצפון. בזמן המלחמה, צוותים מהצפון ירדו לנגב. יש בין הכבאים ערבות הדדית נדירה, שהם רוצים להעביר לאחרים. בזמן השריפות בצפון היה משחק של הפועל באר שבע, שהיה בסכנת ביטול, היות ועל פי התקנות של ההתאחדות לכדורגל, חייבת להיות כבאית בהיכון. "כמו שנרתמנו בצפון, ביקשתי שהחיים יימשכו בדרום ומצאנו את הדרך לשלוח כבאית למגרש טרנר. גם זה חלק מהתפיסה שלנו. החיים חייבים להימשך. העיר חייבת להמשיך, זה משהו שמנחה אותי, שמנחה את כולנו".