• 21 אוגוסט 2018

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

רוצה להיות רונית אלקבץ

יקיר וקנין, 29, משתתף במחזמר מעורר העניין, "סוליקא", את עבודתו כשחקן הוא רואה כשליחות ומקווה לשנות את העולם דרך העשייה האמנותית. המודל לחיקוי שלו היא השחקנית, רונית אלקבץ ז"ל

יקיר וקנין, משחק במחזמר "סוליקא" (צילום: הלנה ברוס)

יקיר וקנין, מגלם במחזמר "סוליקא", מבית היוצר של תיאטרון באר שבע, את חביב, עוזרו של בן המלך. "אני הדמות הרעה", מצחקק יקיר ומספר על תוכן ההצגה: "מדובר על סוליקא, נערה יהודייה תמימה שבן המלך המוסלמי התאהב בה ורצה להינשא לה, אני – הרע - שמייצג את הדת והמורשת, מתנגד נמרצות ועושה מניפולציות שתכליתן להרחיק את בן המלך ממנה. זהו סיפור טראגי שאומרים שהוא התרחש במציאות ושכמעט כל מרוקאי שורשי מכיר. שיא המחזה הוא כשנסרין קדרי, זמרת מופלאה ואישיות מהממת שאני מאוד אוהב, פוצחת בשיר 'אחים אנחנו' שהמסר שלו הוא שכולנו בני אדם ואין הבדל בין דם לדם".


"אני רוצה לשנות את העולם דרך העשייה האמנותית. זה יכול להיות באמצעות הצגת מחאה חתרנית, או במחזמר מסחרי. הרבה לפני שרציתי להיות שחקן רציתי להיות עיתונאי לוחם"


אחלה של קאסט אתם
"אנחנו קאסט צעיר ורענן וכל אחד מביא צבע ייחודי משלו. זמרת אחרת שבולטת בקולה המרשים היא רעות אלוש הנהדרת, אחותו של השחקן המוכר, אביב אלוש".

איך הקהל מקבל את ההצגה?
"מדהים לראות את המרוקאים המבוגרים שבאים בגאווה לאולם ונהנים ממחזמר שמכיל את כל האלמנטים המנבאים הצלחה; דרמה, מסר חברתי, אהבה, קומדיה, טרגדיה ומוסיקה כובשת. בכלל, השילוב בין היוצרים, מאור סבג, והתמלילן, תאיר סיבוני, משורר מהדור הישן, הוליד משהו נפלא שאני גאה להיות חלק ממנו. מבחינתי, בתור ילד ממוצא מרוקני מירוחם, זו זכות גדולה לספר את הסיפור וזה גם סגירת מעגל שנותנת כבוד לתרבות ולמורשת המפוארת של המרוקאים".

לדעתו של יקיר, "סוליקא" הייתה בחירה חכמה של המחזה. "יפה וטוב עשה רפי ניב, הבמאי, שהחליט ללכת על ההצגה הזו, זה מחזמר עם שואו צבעוני ומטורף וההרגשה היא כמו להיות בבית. לדעתי, 'סוליקא' היא הצגה שתעשה היסטוריה כמו 'בוסתן ספרדי', שמאז הצגתו לא היה דבר כזה בתיאטרון המסחרי".

יקיר מדבר בלהט על שורשיו המרוקאים ומאמין שעדיין מקפחים את עדות המזרח ולא נותנים להם את המקום והכבוד שהם ראויים לו. לטענתו, ההיסטוריה מראה שמי שהיה פה ראשון, האשכנזים, החליט שהמזרחים נחותים יותר והסליל אותם בעיקר לעבודות כפיים. "הם גם החליטו שצריך לרסס אותם בדי.די.טי, והכול נבע מבורות ואי ידיעת המנהגים והתרבות המרוקאיים. הסבים והסבתות שלי נשלחו לירוחם בלי שתהיה להם זכות בחירה. עבדו עליהם ואמרו להם שזה מקום עם ים, במקום זה תקעו אותם באמצע שום מקום במדבר. אגב, אני דור שלישי של עובדי משק בית. סבתי שנזרקה  בהתחלה למעברת נהלל עם שני ילדים, נאלצה לעבוד במשק בית והיו תקופות שגם אני התפרנסתי מזה. לגבי עצמי אין לי בעיה, אני בחרתי לעבוד כעוזר, אך לעולים ממרוקו לא הייתה אפשרות לבחור. אם סבתי העשירה הייתה נשארת במרוקו ואני הייתי נולד שם, נקודת הפתיחה שלי הייתה טובה יותר מאשר בארץ".

רוצה להיות רונית אלקבץ. יקיר וקנין (צילום: הלנה ברוס)

אתה חשת אפליה על רקע היותך מזרחי?
"לא, היום אף אחד לא יעז לסגור לי דלת בגלל ששם משפחתי הוא וקנין. היום יש מגמה של שיח מזרחי בקרב צעירי הדור. אנחנו 'הילדים  והנכדים של', מעוניינים לחדש את התרבות המרוקאית המפוארת. זה שהדור שלנו מדבר על זה, עשוי, לדעתי, להיות גם המפתח ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני".

עוד תהיה לנו פעיל פוליטי
"לא. אני רוצה לשנות את העולם דרך העשייה האמנותית. זה יכול להיות באמצעות הצגת מחאה חתרנית, או במחזמר מסחרי. בעבר, התנדבתי בהרבה מסגרות חברתיות והרבה לפני שרציתי להיות שחקן רציתי להיות עיתונאי לוחם. עכשיו בתור אמן במה אני רוצה לצרף לעשייה האמנותית שלי ערך מוסף. המודל שלי הוא רונית אלקבץ. אני רוצה להיות רונית אלקבץ. היא רצתה לעשות אמנות שמשנה עולם וגם אני רוצה. היא דוגמה לכל מה שאני מאחל לעצמי, אני מזדהה עם מה שייצגה. כשראיתי אותה משחקת את הבת הלוקה בנפשה בסרט 'שחור', הרגשתי בפעם הראשונה גאה בשפה המרוקנית, במנהגים ובצלילים, והבנתי שאני צריך להתחבר לזה ולא להתעלם מכך. עד אז השפה המרוקאית הייתה שפה שדיברו בה בבית כשרצו שלא נבין. פתאום נהייתי קשור יותר לשפה ועכשיו אני אפילו דובר אותה מצוין. זה מחבר אותי לבית ונותן לי כוח. הייתה לי דודה בשם שמחה שהייתי יושב לידה שעות וסופג ממנה ביטויים ופתגמים ובזכות זה אני מרגיש בן אדם שלם יותר. בסיכומו של עניין, אני משתדל לעשות דברים שהולמים את האג'נדה האמנותית שלי, זו דרך קשה ולא מתגמלת, אך מספקת".

מה גרם לך ללכת סופית לכיוון המשחק?
"תמיד נמשכתי למשחק והשתתפתי בחוגים בבית הספר היסודי ובתיכון. גם השתתפתי בכל הטקסים ומופעי הסיום, ובבית הכרזתי על רצוני להיות שחקן. אימי לא אהבה את זה וטענה שזה מתאים רק לעיסוק כתחביב. כמעט ויתרתי לולא יסמין לילה אורן, המורה והמנטורית שלי, שעודדה אותי ללכת לתחום ואף ניבאה לי שאצליח בו מאוד. החלטתי ללמוד משחק בארה"ב, אך אחרי שנה הבנתי שעדיף ללמוד משחק בשפה שבה אתה שולט. התפיסה הייתה שזה מקצוע של רגש, ולכן לא נכון לרכוש כלים בשפה זרה. לא רציתי שהשפה תהיה מחסום לביטוי העצמי שלי. לשמחתי, התקבלתי לבית הספר למשחק גודמן בבאר שבע, ועברתי לגור בעיר".

איך אתה מסכם את תקופת לימודיך בבית הספר למשחק?
"זו הייתה תקופה מתישה ומטלטלת מבחינה רגשית, כי התעסקתי בעצמי מבוקר ועד ערב. אבל, זו הייתה גם חוויה מעצבת אישיות ברמות גבוהות. במסגרת הלימודים, פירקו אותנו והרכיבו מחדש".


"בגיל 16 אימי העזה לשאול אותי אם אני הומו. בהתחלה הכחשתי, אך אחר כך הודיתי והיא הייתה נפלאה, לביאה אמיתית שחיבקה אותי ואמרה לי שהיא אוהבת אותי ולא משנה מהי הנטייה המינית שלי"


כל שנה מסיימים מאות אנשים את לימודי המשחק, לא פשוט להתקבל לתיאטראות
"ואכן, שנה ראשונה הייתה די טראומטית, כי ניסיתי לבדוק מה באמת אני אוהב לעשות ורציתי להטמיע את הידע שרכשתי בבית הספר למשחק. כך מצאתי עצמי מביים הצגה שכתבתי לחברת נפש שלי, זוהר מידן – 'פורייה'. ההצגה עלתה במסגרת פסטיבל 'מרכז הבמה' בירושלים, ואחר כך הוצגה בבאר שבע, בירושלים ובתיאטרון תמנע. קיבלנו ביקורות טובות ומחמאות רבות. ההצגה עסקה בנושא נשים שלא יכולות ללדת, נשים עקרות. בשלב הזה הבנתי שאני לא רק שחקן אלא במאי ומחזאי. באותה תקופה גם לימדתי חוג לתיאטרון במחסן 52, מרכז בני נוער, וזה היה כיף ומדהים, עשינו הפקות יפות. באותה שנה הציעו לי גם להשתתף בהפקה של להקת הבוגרים – 'טייבלה והשד', מאוד כיפי".

עזבת את באר שבע ועברת לתל אביב?
"כן, ואני נאלץ להתפרנס גם ממלצרות ושירה בפאנץ' ליין, אבל אני גם מאושר, כי יש לי חבר ואני מאוהב עד הגג".

אז אתה גיי, איך הוריך המרוקאים קיבלו את זה?
"בגיל 14 כבר הבנתי שאני נמשך לגברים, והייתי די בדיכאון מהצורך להסתיר והחשש שזה יתגלה, אבל אימי קלטה את זה כנראה ורק בגיל 16 היא העזה לשאול אותי אם אני הומו. בהתחלה הכחשתי אך אחר כך הודיתי והיא הייתה נפלאה, לביאה אמיתית שחיבקה אותי ואמרה לי שהיא אוהבת אותי ולא משנה מהי הנטייה המינית שלי. אבי, איש דתי התקשה לקבל את זה ואני התרחקתי ממנו כי חשבתי שהוא מאוכזב ממני, אך בהמשך התברר שלמרות הקושי הוא אוהב אותי וגאה בי. אני לא פוחד לחיות את היותי הומו, אני גאה וגם דורש מה שמגיע לי. אני גם חושב על אימוץ בעתיד וזה מחזיר אותי להצגה 'פורייה' שכתבתי בעקבות הרגשתי שאני עקר חברתית, מהמקום שלא מאפשרים להומואים להביא ילדים לעולם".

אתה אוהב גם להתנדב
"נכון, במיוחד אהבתי את התנדבותי במסל"ן, וחיי מחולקים לחיים לפני מסל"ן ולחיים אחרי".

למה?
"הגעתי לשם במקרה וזה הפך לי את החיים. אחרי מה שראיתי שם איבדתי את התמימות שלי, הייתי מזועזע מתופעות של גילוי עריות, אונס, מכות וכדומה. עבדתי כמדריך חינוך והכרתי שם את פנינה לוין, אישה מופלאה שכתבה את המחזה 'שחמט' שאותו ביימתי. המחזה נכתב בהשראת מה שקרה לבנה בן ה-12 שעבר תקיפה מינית. רק בגיל 35, שנים רבות אחרי המקרה, הוא גילה את זה, ועשרה חודשים לאחר מכן גילו לו גידול סרטני ממאיר בכבד והוא נפטר. בצוואה שלו הוא ביקש שייעשה הכול למגר את התופעה של פגיעה בילדים חסרי ישע. אימו הרימה את הכפפה ואני זכיתי לעבוד איתה ולביים את ההצגה". 

למה אתה מגדל זקן?
"אני מת על זה במיוחד אחרי שמצאתי בבית צילום של סבא שלי, אליהו, שדומה לי מאוד והיה מעוטר בזקן. אם יגידו לי לגלח את הזקן – אני מת".

כתבות שיעניינו אותך...
תגובות

End of content

No more pages to load