• 21 אוקטובר 2017
ציפורה חלפון // Column

זאת חליפתי, זאת תמורתי, זאת כפרתי

תפילת הכפרות, מאבי היקר ז"ל: התרנגול שהתחלף עם השנים בכסף שהוכנס למעטפה ונתרם לבני ישיבה תלמידי חכמים, בידו הוא סובב אותו מעל ראשי במשך 3 פעמים, מכפר ומברך

ציפורה חלפון בטור אישי

אין ספק שבעבר ניהלתי אורח חיים חרדי הרבה יותר, מזה שאני מנהלת כיום. השינויים בתפישותיי ובהתנהגותי החלו בגיל התיכון, ולקח להם יותר מ 3 עשורים להתגבש ולהגיע למקום שבו אני כעת, אף פעם לא עניין אותי, מי צם ומי אוכל. מי צם לשם שמים ומי צם לשם הגזרה. מי סופר שעות ומי חש בטוב. מי באופניים ומי צופה בסרטים. מי עושה חשבון נפש ומי יוצא לנופש. כל אחד ויום כיפור שלו, אך תמיד האמנתי שיום הכיפור זאת הזדמנות אחת משותפת לכולנו - להפוך לאנשים קצת יותר טובים ממה שהיינו.

"זאת חליפתך, זאת תמורתך, זאת כפרתך. זה הכסף ילך לצדקה ואת תלכי לחיים טובים ארוכים ולשלום" - שנה אחרי שנה, שמעתי בטקס מיוחד, את תפילת הכפרות, מאבי היקר ז"ל, התרנגול שהתחלף עם השנים בכסף שהוכנס למעטפה ונתרם לבני ישיבה תלמידי חכמים, בידו הוא סובב אותו מעל ראשי במשך 3 פעמים, מכפר ומברך. עמדתי בחרדת כבוד בלי לנוע.

זה התחיל כשהייתי זאטוטה, בת הזקונים במשפחה, אחרי הבישולים והניקיונות, אפיית לחם השקדים ועריכת השולחן לקראת סעודת המפסקת, היה מנהג הכפרות בביתי נפתח עם חמשת אחיי הבוגרים יותר, ממשיך באחיותיי, באמי ומסתיים בי, הקטנה. אין לי ספק שדווקא מתוך המקום הזה, של דקה וחצי בו מכפרים על עוון באמצעות התרנגול והכסף, הכרתי לראשונה את כוח החסד והצדקה, התובנה שיש לתת מבלי לחפש את התמורה, בביתנו היה נהוג לסיים את הסידורים האחרונים עד לשעת הדלקת הנרות - מול הנרות הדולקים, הגיעו בזה אחר זה התחינות, הבקשות, הרצונות והתפילות לגאולה שלמה מאת השם יתברך, כשהידיים מורמות כלפי מעלה ומרעידות את הנשמה ואז - בית הכנסת שם תמיד התכסיתי בגעגוע הגדול שלי, למה שכתוב בתוך ספר המחזור של כיפור, אני לא יודעת אם באותם הימים בהיותי ילדה הבנתי את משמעות האמונה האמתית, אבל את המלים והמנגינות אהבתי אהבה חזקה, ומשהו מהן יישאר עמי כנראה לעד. כמה נרגשת הייתי להיות אחד מכמה מאות אנשים ששרים את "אבינו מלכנו" את "אדוני אל רחום וחנון"  "אדון הסליחות"  במלוא גרון ובכוונה מלאה... באותם רגעי קדושה בחנתי לעצמי את רשימת החטאים המלאה ב"על חטא שחטאנו" תוך שאני בודקת בסוד על איזה מהם בטוח עברתי, על איזה בטוח לא, ועל איזה אולי כן ואולי לא... איזה כיף היה לגלגל בפה את "אשמנו בגדנו" ושל "יעלה תחנוננו מערב".... כמה נפלאים הדימויים ב"כי הנה כחומר ביד היוצר" וב"כי אנו עמך ואתה אלוהינו"... מה נשאר לי מכל הרגשות והזיכרונות הללו? קשה לומר. אבל העונה הזו, העונה של אלול- תשרי, היא עונה מלאת חשבון נפש עבורי, ואני מקווה שכך יהיה תמיד.

יש כאלו שנוח להם לעשות את חשבון הנפש דווקא ביום הכיפורים כדי להרגיש חלק מקבוצה. אני חושבת שחשבון נפש צריך להיעשות כל הזמן, וביום כיפור בתשומת לב מיוחדת, צריך לבדוק את עצמנו מחדש. לתת לעצמנו דין וחשבון על "הסליחות" שביקשנו. האם נעשו נכון? האם נאמרו בזמן המתאים, בצורה הנכונה ומה קרה עם זה? מה השתנה אצלי ומה השתנה אצל האחר, במציאות שבה האגואיזם תפס כל חלקה טובה, ומושגים לא ברורים, מכתיבים לכולנו את המחשבה, אנו מכירים מקרוב את הטעות הנפוצה, שבה כל אחד חושב שהוא הכי טוב מכולם, שהוא הראוי מכל אחד אחר שהוא החכם מבין כולם, במציאות הרוחנית לא כך הם פני הדברים. כל אחד מאתנו הוא מיוחד בדרכו שלו בייחודיות שלו, כל אחד מאתנו נבחר לעזור לזולת, לשרת את מי שצריך. לסייע בקירוב הלבבות, בגילוי אהבת האחים והערבות ההדדית בין כולנו.

מסתבר כי אנחנו רחוקים, ולצערי ,איננו ממלאים את חובתנו המוסרית, לא כלפי העם ולא כלפי עצמנו, יום כיפור- חייבים לעצור רגע, להביט בתוך הלב שלנו פנימה, רק אז אולי נראה את פנימיותנו, שמושכת אותנו אל ארץ ישראל, ומושכת אותנו אל העם הזה, שאבד מדרך, המציאות תשתנה באמת רק כאשר נפסיק להתעלם למציאות הקשה, ונפסיק להפנות עורף איש לרעהו. הדברים ישתנו רק כאשר נביט אל מציאות חיינו כאן.

ביום הכיפורים הזה, עלינו לבדוק מה חלקנו בשינויים שמתרחשים בעם הזה, ולקבל על עצמנו בשנה הבאה, את הצורך, הרצון והיכולת להשפיע, לדאוג, להיות עם מאוחד ומיוחד באמת. וכשנביט מעלה, על ממשלתנו ומנהיגנו, נדע שההשתקפות הטובה שלהם, באה מלמטה, מהעם עצמו שהתגבר, למד, ונושא בנטל וממלא את תפקידו.

ציפורה חלפון,יו"ר מתנדבי האגודה למען החייל ב''ש

כתבות שיעניינו אותך...