• 25 יוני 2017
ניב אלבז // Column

מאיר בנאי שלי

לאחר יותר מ-30 שנות יצירה בהן כתב, הלחין ושר, מאיר בנאי ז''ל נאלץ להתמודד עם מחלת הסרטן עד שהכריעה אותו. היצירה של בנאי נגעה בכל אחד ואחת. ניב אלבז מספר על הדרך שבה ליוותה יצירתו של בנאי תחנות בחייו

באמצע בית הספר היסודי, הורי, אחי ואני שמנו פעמינו לקולנוע לראות את הסרט שוברים. סרט שבו מסופר על קבוצת שחקנים המדרימה לנגב על מנת לצלם את סיפור דוד וגוליית בסגנון אופרת רוק. באופן מוזר, הקולנוע היה כמעט ריק. סרט עם המון כוכבי רוק (יאיר ניצני, יזהר אשדות, אריק סיני, סי היימן ועוד...) אבל שחקן אחד, פורץ דרך בארשבעי, משך את תשומת ליבי. הוא הלחין ושר את "שירו של שפשף" (אותו שיר שכולם מכירים בתור "יחד"). זו הפעם הראשונה שראיתי ושמעתי את מאיר בנאי ז"ל.

שנתיים מאוחר יותר, רגע לפני שחגגתי בר מצווה, נתן דטנר ואבי קושניר, "הבטלנים", כבשו את ישראל. הימים ימי סוף המשבר הכלכלי הגדול והתחלת האינתיפאדה הראשונה. הרדיו-טייפ דאבל קאסט שלי התחיל לפלוט צלילים לאויר. סינגל חדש שגם נשא את שם האלבום "גשם" יצא מהרמקולים והתחיל לרחף בחדרי הקטן. "גשם, רד כבר גשם כי צריך לשטוף הכל" "כי העיר כבר עייפה היא פוחדת מעצמה רוצה לנשום". זה היה רגע מכונן. עד לאותו רגע לא הבנתי איך שיר יכול לגעת, לעורר ויותר מכל – לרגש. 
מאיר בנאי זכה בתקליט זהב כי מכר יותר מ-20,000 עותקים ואני מצאתי את עצמי מקשיב לשיר ובוכה. רכשתי את הקלטת ושמעתי אותה שוב ושוב עד שהסרט המגנטי החום והדהוי נשחק.

בשנה הקרובה, בית הספר התיכון. נרשמתי והתחלתי ללמוד בבית הספר התיכון המקיף ד'. מבחינתי זה היה אך ברור שלנגן ולשמוע מוסיקה היו פעילויות מעניינות יותר מאשר ללמוד. אחד המורים שניסה להסביר לי את חשיבות הלימודים אמר לי פעם, "תראה את מאיר בנאי - אבא שלו שופט ואמא שלו מנהלת בית ספר (לא כל כך הבנתי את ההקבלה אבל המשכתי לנגן...). מבחינתי היו תענוג וגאווה להיכנס לבית הספר בכל בוקר ולראות באחת מתמונות המחזור, תמונה אחת עם הכיתוב "מ. בנאי" מתחתיה. התרגשות נוספת – אני לומד באותו בית הספר שגם מאיר למד. כבוד!!!

מאיר בנאי ז''ל (צילום: מתוך עטיפת אלבום)

בדרך לבית החייל בבאר שבע, דקות לפני הגיוס לצה"ל, ברדיו הישן בחיפושית הכתומה של אבי, התחיל להתנגן שיר שעוד אגע בו בהמשך דברי. בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, יצא האלבום "וביניהם". הפעם לא רכשתי קסטה. רכשתי את הדיסק והאלבום ליווה אותי לאורך תקופת השירות הצבאי שלי.
אחרי השירות הצבאי התחלתי במסע החיפוש העצמי שלי ומאיר (שכבר ליווה אותי בנקודות ציון בחיי) הוציא את "מנגינת הנדודים".

כמה חודשים לפני החתונה, חבר טוב אמר לי שמאיר בנאי וארקדי דוכין מופיעים במועדון ה"לול" בבאר שבע והוא סידר לנו כניסה לבק-סטייג' (מאחורי הקלעים). ישבנו על הבר אני, אשתי לעתיד, ארקדי דוכין ומאיר!!! אני יושב על הבר עם גיבור שלי אבל מרוב התרגשות לא הצלחתי אפילו לקיים שיחה.
ללא ספק אחד הפספוסים של חיי!!!

מעבר להיותו באר שבעי כמוני, אני מאוד אוהב את היצירה של מאיר בנאי. השירים שלו ליוו אותי בכל נקודת ציון חשובה בחיי. מצד אחד עצוב לי שאיש יקר עוזב אותנו כל כך מהר ובגיל כל כך צעיר ומצד שני אני אסיר תודה על הליווי המוסיקלי. אסיר תודה על מילים מרגשות.

מתוך כל שירים שכתב וביצע ולא מעט שירים בהם כתב והעביר לזמרים אחרים, השיר שלי תמיד יהיה "וביניהם".
כל אחד מאמין במשהו. לכל אחד יש דרך שהוא הולך בה. זה לא אומר שמה שמתאים לאחרים, מתאים לכולם. הרבה אנשים עסוקים ומשקיעים משאבים בלשכנע שהדרך שלהם היא הטובה ביותר. בכל תחום. ערבים-יהודים, ימין-שמאל, דתיים-חילוניים. אני יודע שיש עוד דרך, הדרך שלי. בדרך שלי יש קצת מהדרכים של הסובבים אותי והרבה מהדרכים שלי. "וביניהם, וביניהם, אני הולך ואז חוזר. יש בי מזה, וגם מזה, יש בי שניהם" וזה בסדר גמור כי אני מאמין שלאף אחד אין מונופול על הנכון ואין דרך אחת נכונה. 
הדרך שלי מתאימה לי. 
יכול להיות שתתאים לכם ויכול להיות שלא.
תבחרו את הדרך שלכם ולכו בה. בדיוק כמו מאיר בנאי.

נוח על משכבך בשלום

מאיר בנאי
1961-2017
אהבה קצרה

רוצים לכתוב טור דעה בברנז'ה? לחצו כאן!

ניב אלבז,איש באר שבע

כתבות שיעניינו אותך...