• 25 יוני 2017
חן המאירי // Column

באר שבע של בכי ונהי

'הבעיה היא לא איך להוציא את השכונות מתרבות העוני, הבעיה היא כיצד להוציא את תרבות העוני מהשכונות'

צילום ארכיון: דני בלר

"עושים שינוי בשכונות הוותיקות בבאר שבע", זהו שמה של הקבוצה שנפתחה בשעת לילה מאוחרת ב-7/9/2016 ומונה נכון לכתיבת שורות אלה 2049 חברים (כולל אותי). לקבוצה צורפתי על ידי ידידה שככל הנראה חשבה, מסיבות הגיוניות לחלוטין, שעלי להיות ממנה. נו טוב, אני בפנים עם זעם בעיניים ומצלמה בשלוף לתיעוד הזוועות.

עוברות 22 דק' מפתיחת הקבוצה, השעה היא 00:40 ופתאום אני מקבל התראה על פוסט שהתפרסם בקבוצה. בחור נחמד מתייג את חבר שלו ומבקש שיעשה לייק לדף וישתף. אני מחייך כי ככה בעצם גם אני צורפתי, רק בלי העניין של התיוג. בכל אופן, אזעקת שווא. נחכה למשהו עם בשר.

עוברים כמה ימים ואני מתחיל לראות פולו-אפ לנושא השכונות הישנות, תמונות של רכבים שרופים, באנגים בחדרי מדרגות, שיחים שלא היו מביישים אף יער אקזוטי באפריקה ובעיקר המון זעם כלפי העירייה בכלל וכלפי ראש העיר בפרט. כאן מגיעה הנקודה שבה אני מצהיר בצורה שאני מקווה כי לא תשתמע לשתי פנים – איני מחסידיו העיוורים של ראש העיר; גם הוא ככל אדם, שוגה או שגה פעם או פעמיים בחייו. שורה תחתונה - אינו חסין מביקורת.

עכשיו בואו נדבר עליכם. אותם אנשים שמתדלקים בתמונות, בתגובות, בלייקים ובשיתופים את "עשיית השינוי בשכונות הוותיקות בבאר שבע". אתם באמת חושבים שכך משנים?

תרשו לי לספר לכם סיפור. לפני שנתיים לערך, בזמן שהתחלתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון הציעו לי מלגה שקוראים לה "הדירות הפתוחות" או משהו בסגנון. תכלית המלגה הינה מגורים במחיר מוזל בשכונה ד', ברחוב בר גיורא הידוע לשמצה, בתמורה לשעות עם הקהילה בהן נדרש הסטודנט לצבוע/ללמד/להשפיע לטובה על השכונה ועוד מילים יפות. בחרתי שלא ללכת. בדיוק חזרתי מתל אביב והרגשתי שאני לא מוכן לכזה הארד קור, אז דחיתי את הכוונות הטובות עד שנשכחו ממני. השבוע, בזמן חיפוש אחר דירה חדשה הגעתי לבר גיורא. הפעם מיוזמתי. אני הולך ברחוב ופתאום קולט שני נרקומנים יושבים על בטונדה ועוסקים בחיפוש אחר פרטים יקרי ערך בשני תיקים שגנבו. בדיוק מאחוריהם היה מקלט שעליו מתנוסס הכיתוב "הדירות הפתוחות" ואז כבר לא יכולתי להישאר אדיש. ניגשתי אליהם בחיוך ונתתי לכל אחד מהם 10₪, סתם כדי לחגוג את סגירת המעגל. הם היו די מנותקים, אז גם אמרתי לעצמי תודה.

חזרתי למציאות וצלצלתי למכרה, שלקחה לפני כמה שנים את המלגה ורציתי לספר לה מה ראיתי. אחרי שסיימתי את שלב ה"שנים לא דיברנו" וסיפרתי לה על המצב, ועל הקבוצה בפייסבוק היא בחרה לספר לי את הצד שלה וזה הלך כך: "לפני כמה שנים שעוד הייתי צעירה ויפה, שיפצתי את גן התלמוד במסגרת "הדירות הפתוחות", כמו ידי. יום לאחר שבנינו, שיפצנו סידרנו וצבענו הכל היה נשרף. ששאלתי אנשים בשכונה "למה?". אני מודה קיבלתי תשובה שלא הייתי מוכנה לה, רוצה לשמוע?" "נו" עניתי, "כי הם אוהבים לראות את זה שרוף".


רוצים גם לכתוב טורים ודעות באתר ברנז'ה news? צרו קשר!


אחרי כל זה נפל לי האסימון. הבעיה היא לא איך להוציא את השכונות מתרבות העוני, הבעיה היא כיצד להוציא את תרבות העוני מהשכונות. עוד תמונה, עוד לייק עוד שיתוף, עוד בכי ועוד מסכנות כנראה שלא ישנו תרבות. כינוס התושבים, יחד עם העירייה ולקיחת אחריות מצד שני הצדדים הם ככל הנראה הפתרון המתאים לבעיה.

לאנשים שמנתבים ומובילים את המחאה, הייתי רוצה רק להזכיר: המחאה החברתית ב-2011 לא שינתה דבר. היא בסה"כ הוציאה עוד 3 חברי כנסת שממשיכים לייבב וליילל. המון נכתב על הסיבות לכישלון ועל המהלכים שהכשילו אותה. רוביק ככללו הוא ראש עיר טוב ואין סיבה להפנות אליו את האצבע המאשימה. אני מאמין שהוא לא מרגיש בנוח בדיוק כמוכם מתמונות של גן משחקים הרוס. לפעמים שווה ללחוץ ולהגיע עם תכניות ברורות ואחריות מוצהרת, לא עם האשמות. ברגע שזה יקרה, אשמח לקחת חלק במטרה ברוכה זו.

חן המאירי, פשוט באר שבעי

כתבות שיעניינו אותך...