• 23 אוגוסט 2017
דני בלר // Column

[דעה] תקשורת 2017: איך קרה שאיבדנו את היכולת לדבר אחד עם השני?

השבוע הלך לעולמו העיתונאי אריה רפפורט והוא בן 80. רפפורט היה שייך לדור של עיתונאים שפעל לפני האינטרנט, הרשתות החברתיות, הטלפונים הסלולאריים וההודעות לעיתונות-דף המסרים

רפפורט היה איש שטח. רק בסוף היום היה מגיע למשרדי המקומון 'כל-בי', בו עבד שנים רבות ונמנה על מייסדיו. הוא היה מכתת רגליו 8, 9, 10 שעות, בשביל לתקתק את הידיעה הבלעדית שתככב בשער העיתון בסוף השבוע. העיתונות הייתה אחרת והעיר הייתה אחרת, שונה מאוד ממה שהיא היום. העיתונאים הרגישו מחויבות טוטאלית למקצוע. דווקא הדלות הטכנולוגית סייע להם להיות מדויקים, חדים, אמיתיים. בפרינט של אותם ימים, עם הליכי הייצור המייגעים (עבודת העימוד הייתה ידנית, הצילומים פותחו במעבדה בהליך שארך, במקרה הטוב, שעה), לא היה מקום לטעויות, כתיב ואחרות.

בן דורו של רפפורט, שגם הלך לעולמו, העיתונאי יצחק לוינסון ז"ל, איש יקר, אמר לי פעם: "אם יש דבר שמרתיח אותי כעורך, זה לשאול עיתונאי למה אין לו ידיעה מסוימת והוא עונה לי 'לא שלחו לי'. ידיעות לוקחים, לא מקבלים".
העובדה שלא היו אינטרנט, או אפילו מכשירי פאקס (אלה הגיעו לבאר שבע רק לקראת סוף שנות השמונים), חייב את העיתונאים, בעלי התפקידים, הפוליטיקאים והמנהיגים המקומיים, לדבר אחד עם השני, פנים מול פנים. רפפורט ידע את הרכבי הליגות השונות, למשל, כי הוא ביקר במגרשים, דיבר עם השחקנים והמאמנים, ורשם את הדברים בפנקס קטן. לא הייתה לו ויקיפדיה לשאול. הוא כתב את האנציקלופדיה של הספורט המקומי. בלי חשבונאות, בלי מקורביזם ובלי הנחות, כפי שעשו כותבי כמו-אנציקלופדיות אחרים.

רפפורט, כמו לוינסון, זכרם לברכה, היו אנשים צנועים, נעימי הליכות, ידענים. הם ידעו והמרואיינים שלהם ידעו, שזה לא ימנע מהם לשאול שאלות. השאלות לא עברו דרך יועצים אסטרטגיים או תדמיתנים.

לא רק התקשורת הייתה שונה. העיר הייתה שונה והאיזור, המרחב הדרומי, היו שונים. לא היו בה הפערים המטורפים שנפתחו בעשור ומשהו האחרונים. לא הייתה בה ההקצנה הנוראית שמאפיינת היום את הרשתות החברתיות. ההקצנה, לכאן או לכאן, שאין בה דיון מעמיק, אלא חלופת מהלומות פראית, שלא מובילה לתוצאה או שנגמר בכי רע. הרשתות החברתיות עושות דברים נפלאים. ניצולן לרעה, להפצת שנאה, זו הסכנה. יש הבדל בין ביקורת, לבין הסתה. הצגת עוולות, ליקויים, חריגות, עבירות, אינה אקט אנטי באר שבעי או אנטי פטריוטי. להיפך. ודווקא בימים אלה. הרשתות החברתיות לא יהרגו את העיתונות, כמו שהטלוויזיה לא הרגה את הקולנוע, הקולנוע הביתי לא הרג את הקולנוע הרגיל וההורדות לא הרגו את המוסיקה.

מאידך, חוסר היכולת לדבר ביננו, לדבר אחד עם השני, לענות על שאלות קשות, לבקש תשובות על שאלות קשות, פוגעים בנו כחברה. בראש ובראשונה בחברה המקומית, בתא הקהילתי, במרחב המיידי. הם יוצרים מרחב אפל, שגם אלה המרוויחים ממנו רווח מידי, יצאו ממנו מפסידים בטווח הארוך.

למידע יש דרכים נסתרות: בסופו של דבר הוא חומק החוצה ולא תמיד בצורה המחמיאה ביותר. כך זה בימיו של אריה ויצחק זיכרונם לברכה וכך היום. בשנות השמונים צוות ערוץ הטלוויזיה היחידי היה צריך להפסיק לסיים את הכתבה על הבוקר המאוחר, כדי שהפילם יגיעו במונית לירושלים, יעברו פיתוח ויהיו מוכנים למהדורה בהגשתו של חיים יבין (או דניאל פאר). היום, טלפון חכם בעלות מאות שקלים יכול לחולל מידע שתוך שניות יגיע לקהל פוטנציאלי של עשרות אלפים.

החודשים האחרונים, הימים האחרונים, מלמדים אותנו שאין סודות וכל ניסיון להשתיק, להלך אימים, להסתיר או לתמרן, חוזרים כמו בומרנג. ועוד משהו: איפה שאין עובדות, או שהעובדות מושתקות, או שאין תשובות, שם נכנסים אופורטוניסטים ומפיצים מידע לא נכון, לא אמין, מזיק.

תקשורת בריאה, חזקה, לוחמת, שחושפת גם את מה שלא נעים ולא נוח, את מה שמעצבן וגם את מה שלא עומד בקונצנזוס, בריאה לדמוקרטיה ובעיקר, לפריפריה. זוהי המורשת שאותם עיתונאים יגיעי יום, מהדור הראשון, הותירו לנו.


רוצים לכתוב טור דעה בברנז'ה? לחצו כאן!

דני בלר,

כתבות שיעניינו אותך...