• 23 אוגוסט 2017
משה ניר // Column

שלום חבר! - הפגישה האחרונה עם בנצי בלומנפלד ז"ל

משה ניר מבכה את מותו בטרם עת של בנצי בלומנפלד, אותו ביקר בבית החולים תל השומר לפני שנפטר

בנצי בלומנפלד ז"ל. עושה שלום ונפרד מאיתנו (צילום: משה ניר)

חמישה ימים לפני שנפרד מאיתנו לעולמי עולמים בגיל 67, ביקרתי את בנצי בלומנפלד בבית החולים שיבא תל השומר. הגעתי לשם, לרמת גן, עם בני הקט עוז, בן ה-11. באנו לחצי שעה-40 דקות כבקשת בני ונשארנו ברצון רב שעה וחצי, משלוש ועד ארבע וחצי אחר הצהריים.

בנצי היקר ציפה לביקור הזה, שתואם מראש עם בתו זהבה ובידיעת רעייתו דליה, ששהתה כל העת ליד מיטת חוליו. הוא היה מסופר ומגולח היטב, נראה טוב, נמצא בהכרה מלאה, וקיבל אותנו בברכה רבה. נשקתי על מצחו, אחזתי בידו וליטפתי אותה בחום ובאהבה רבה.

"בנצי, מה שלומך, איך אתה מרגיש"? הוא השיב בתנועת ראש ובהבעות פנים, ואפשר היה להבין היטב את התשובה: ככה-ככה... "בסדר, הרבה יותר טוב, ממה שהיה, נכון ניר", התערבה דליה מיד והיא בהחלט צדקה.

בנצי היה מאושפז במחלקת שיקום נשימתי. היה מחובר לו צינור לאף (זונדה), היה לו גם קטטר והוא היה מרותק למיטה. הוא לא יכול היה להוציא קול מהפה, אבל "דיבר" בהנעת שפתיים. סיפרתי לו את כל קורותיה של הפועל באר שבע במסע הקסום והמופלא שלה באירופה. דקלמתי את עיקרי הדברים משחק אחר משחק, מהמשחק הראשון מול שריף טירספול אלופת מולדובה ב-12/7, ששלושה ימים קודם לכן (במוצ"ש 9/7) בנצי לקה בשני אירועים מוחיים קשים ונפל לתרדמת, ועד למשחק מול ספרטה פראג בבית ב-20/10. זה בער בעצמותיי לעדכן אותו על אירופה, כי כל הזמן חשבתי לעצמי איך הוא מפסיד את כל זה, איך הוא היה מרגיש, מה הוא היה אומר?

אחר כך עברתי לעדכן אותו על המצב בליגה, לפני הניצחון בקריית שמונה וההפסד של מכבי תל אביב למכבי חיפה. להפתעתי, גיליתי שהוא לא היה מעודכן עד הסוף בפרטים, למרות שמולו הייתה תלויה טלוויזיה ודליה סיפרה שהוא גם קורא עיתון. ייתכן שהיה קצת מבולבל/נרגש.

כשסיפרתי לו על המחווה שעשו לכבודו באיצטדיון 16 אלף צופים, כשאליניב ברדה קיבל מהאוהדים בשער 3 (היציע הדרומי) חולצה לבנה עם הכיתוב באדום "בנצי, אנחנו אוהבים אותך", והניף אותה אחרי כיבוש גול, הוא פער זוג עיניים גדולות. שוב הופתעתי שהוא לא ידע (או זכר?) על כך.

במהלך הפגישה בנצי סבל מכאבים. הוא סימן לכיוון הכתף הימנית ולכיוון הבטן התחתונה ועשה פרצופים כואבים. דליה ניסתה להבין מה הוא מבקש, אך התקשתה והזעיקה רופא/אח שנתן לו משככי כאבים, שלא כל כך עזרו.

מי שכן עזר לו להפיג לרגע קט את הכאבים היה דווקא בני עוז, שמכיר את בנצי וביקש לראות אותו. עוז קם מהכיסא, לחץ יד לבנצי ואמר לו: "בנצי, אתה זוכר שאבא קנה לי אצלך קלפים של סופר גול"? בנצי הגיב בצחוק משובב נפש! דליה קצת נלחצה, כי חששה שהוא יתרגש ויתעצב, כי בדיוק עכשיו חזרה העונה של סופר גול...

דליה התעקשה לכבד אותנו. לעוז נתנה ממתק וחטיף, ובשבילי יצאה לרגע למטבחון להכין כוס קפה. ניצלתי את הרגע הזה לצלם את בנצי. באתי אליו אמנם כחבר, אבל חושיי העיתונאים לא הרפו ממני והרגשתי צורך עז לתעד אותו. שאלתי אותו אם הוא מסכים, הוא הניד את הראש וסימן כן. צילמתי במצלמת פוקט קטנה שהייתה באוטו שלי.

דליה חזרה עם הקפה ובנצי נע במרץ במיטתו אליה היה מרותק. לא הבנתי מה קורה, אבל דליה, אשתו, הבינה מיד. "רוצה קפה"? הוא השיב בהתלהבות עם הראש, כן! "ניר, הוא מת על קפה". בכפית פלסטיק קטנה נתנה לו ללגום טיפות קטנטנות והוא היה מבסוט!

"דליה, צילמתי את בנצי", התוודיתי על חטאי. "בנצי, אתה רוצה להצטלם לעיתון שיראו אותך כל האוהדים שאתה בסדר"? כן, הוא השיב בדרכו. דליה שיתפה פעולה והלכה צעד קדימה. היא שלפה ממגירה עליונה שצמודה למיטה כובע אדום וחולצה אדומה. "בנצי, שים כובע", אמרה וחבשה אותו לראשו. צילמתי לרוחב ולאורך (כדי שיהיה אפשר לעשות מהתמונה שער של ברנז'ה). דליה המשיכה: "בנצי, תעשה שלום לאוהדים" ו... הוא הניף יד ועשה שלום, ביי ביי!

צילמתי וקפאתי על מקומי. לנגד עיניי ראיתי את הסיטואציה... חס וחלילה, חס וחלילה, זו עלולה להיות התמונה האחרונה, תמונת פרידה. נזכרתי בסבתא שלי האהובה, נונה רחל זצ"ל, שנפטרה לפני 12 שנה, בשנת 2004. ערכתי סרט לזכרה מקלטות וידיאו מאירועים של המשפחה. את הסרט סיימתי כשנונה מנופפת לשלום, על רקע השיר המרוקאי "המאמא דייאלי".

נפרדנו לשלום, יצאנו מחדר מספר 9 בדרכנו למעלית ואז דליה קראה לנו בחזרה: "ניר, ניר, בנצי רוצה להגיד לך משהו". כמובן שחזרנו. התקרבתי למיטתו, אך לא הבנתי את בקשתו. התכופפתי לעברו עם אוזן נטויה ורק בפעם הרביעית "שמעתי"/הבנתי: "תמסור ד"ש לאלונה ברקת". הבטחתי למסור לה ואכן כך עשיתי, והיא שמחה.

מאוחר יותר ביקשה ממני בתו של בנצי, זהבה, שלא לפרסם את התמונה שצילמתי. היא כתבה לי בוואטסאפ כך: "היי משה, מה נשמע? ראשית, תודה על הביקור אצל אבא. אמא מסרה לי שהוא מאוד שמח. תודה. אבל, לגבי הכתבה אנחנו מעדיפים לחכות עם זה קצת, שירגיש עוד קצת טוב ויעבור לשיקום, ואז בכיף ובשמחה". עניתי מיד: "אין בעיה, נהיה בקשר".

ביום חמישי בערב, 27/10, ביום של היורה (הגשם הראשון לעונה) כשקיבלתי שיחת טלפון שבה נאמר לי: "בנצי מת", לא האמנתי. "לא יכול להיות, הוא בסדר, הייתי אצלו. תפסיקו עם השטויות. עוד פעם השמועות הזדוניות האלה"?!

כעיתונאי, שוב, לא יכולתי לזלזל ובדקתי מיד. דליה לא ענתה בטלפון, השארתי הודעה לבת: "זהבה, מה קורה"? אחרי 15 דקות היא ענתה: "אין אבא יותר"

"מתי?! איך?! איך, זהבה, איך? הוא היה בסדר בשבת", זעקתי בוואטסאפ...

למחרת, ביום שישי 28 באוקטובר 2016, בשעה אחת בצהריים, הגענו לבית העלמין החדש בבאר שבע להלוויה. בשעה 11:47, שתי דקות אחרי צלצול בבית הספר דקלים בדימונה שבו אני מלמד עיתונות/תקשורת שלחתי לזהבה הודעה: "אני יכול להספיד את אבא"? "בשמחה", היא הגיבה מיד. "תודה", כתבתי. "תודה לך", מסרה.

סיפרתי לכולם שבנצי, האוהד מספר 1 של הפועל באר שבע, היה מורה הדרך שלי כנער צעיר, אוהד שרוף, שנוסע לכל משחקי החוץ, חלקם עם בנצי, ובהמשך ככתב ספורט שסיקר את הפועל באר שבע בכדורגל ונעזר בבנצי. איש טוב, חכם ונבון, ידען גדול, מדבר בקודים ועם העיניים.

במקום שיהיה עכשיו בקיוסק בעיר העתיקה וימכור עיתונים לשבת, אנו טומנים אותו בבטן האדמה. אדמת באר שבע שכל כך אהב כשמסביבו עדת מעריציו, שחקני עבר גדולים, שחקני הווה, ראש העירייה ויקירתו אלונה ברקת.

בן ציון בנצי בלומנפלד בן ז'נט וזאב (וולף) לא מת. הוא יישאר חי אצלי בלב עד ליומי האחרון. יהי זכרו ברוך. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן כן יהיה רצון!

נ.ב.

אתם יודעים מה קרה לתמונות המדוברות שצילמתי, שבהן בנצי עושה שלום ונפרד מאיתנו? ברוב עוונותיי, איבדתי את המצלמה האדומה בהלוויה (גם שם צילמתי, עיתונאי בדם לא יכול להיגמל), עוד בטרם הספקתי להוריד את התמונות למחשב. נעלמה המצלמה עם כל התמונות כלא הייתה! חזרתי לחפש, פרסמתי הודעה בפייסבוק ושום דבר. כלום. גזירת גורל, רצון ה' יתברך.

חמישה ימים אחרי שנפטר, הגיעה בשורה חשובה מזהבה בתו של בנצי ז"ל, בעקבות ביקור ניחומים. "היי משה המצלמה שלך canon אדומה נמסרה לאלונה ברקת. יש פה סוהר בשם שמואל לוי שנתן לה אותה" (הסוהר עובד ביחד עם בתו של בנצי, מאיה).

מיד יצרתי קשר עם אלונה ברקת, שמסרה לי שהעבירה את המצלמה לאסי רחמים. המנכ"ל עדכן אותי מפראג שהמצלמה נמצאת בתא הכפפות אצלו באוטו ושאפנה לשני בניו, רון ורז. יצרתי איתם קשר, נסעתי במקום לביתו של רחמים בנאות לון, שם רז השוער מסר לי את המצלמה.

בנצי חי וקיים...

משה ניר,

כתבות שיעניינו אותך...